“"יש אומץ־לב של הרגע. יש אומץ־לב שבהתמדה. המשותף להם הוא ההתמודדות עם תנאים קשים" (עמוד 15).

הספר "מנהיגות צבאית" בעריכת יוסף אשכול (הוצאת מערכות, 1985), הינו אסופת כתבים והרצאות של הרמטכ"ל החמישי של צה"ל, רא"ל חיים לסקוב. בספר דן לסקוב בסוגיות שונות מתחום הפיקוד והמנהיגות ומאפשר הצצה לאופן שבו פעל, חשב ותפס את המקצוע הצבאי. כך למשל, הגדיר בשעתו את עקרונות היסוד למפקד צבאי:

"אין אולי ניסוח תמציתי יותר לתכונות-היסוד של מפקד מזה שנוסח פעם ע"י הגנרל לי, אשר היה המצביא הראשי של כוחות הדרום במלחמת-האזרחים האמריקאית לפני קרוב ל-100 שנה. הוא בעצמו ודאי שידע מה זאת להיות מפקד מוכשר, תובע גדולות מגייסותיו – ועם זאת נהנה מיחס של נאמנות מוחלטת מצדם. די לציין כי ביום הכניעה הסופית של צבא-הדרום בפני צבאותיו המנצחים של גנרל גרנט, בהודיע לי לשרידי גייסותיו על חתימת המכם-הכניעה – הריעו אלה לכבודו כהריע צבא מנצח; ואין תעודת-כבוד גדולה מזו למצביא, עם תום פעלו.
ואלה דבריו:
הללו הן תכונות-היסוד הנחוצות למפקד:
1. דע ידוע-היטב את מקצועך הצבאי ואת אמנות-המלחמה.
2. טפל כראוי באנשיך.
3. היה בעל אופי.
זוהי, על רגל אחת, התורה כולה; והשאר – הריהו פירוטה וביצועה" (עמוד 38).

בסופו של הספר ישנו ראיון עם לסקוב שבו הוא מכניס מעט מן הרובד האישי, ומספר על חוויותיו מימיו כסגנו של מאיר מרדור, מפקד הפלוגה המיוחדת של ההגנה‏. ועל ימיו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. לסקוב שירת במגוון תפקידים, ביניהם כמפקד פלוגה חי"ר בבריגדה היהודית, עמה לחם בחזית באיטליה. במסגרת זו הגיע לסקוב לדרגת מייג'ור (רס"ן). עם תום המלחמה. במאי 1948, לחם בלטרון כמפקד הגדוד המשוריין הראשון בצה"ל (גדוד 79), במסגרת חטיבה 7. וכך הוא מספר:

"אני מאמין בעם ישראל. אני מאמין שניתנה לנו הזדמנות להקים את הבית השלישי. אם אנחנו לא נקים אותו – אף אחד לא יקים אותו. אם לא ננצל כל רגע בשביל להקימו – הוא לא יקום. אחרת, האם יש איזו הנאה מיוחדת להתכתש על כל מיני דברים כאלה? ללכת ללטרון, לתקוף פעמיים, שתי נסיגות – זה תענוג מפוקפק. אני מבין שיש כמה עסקנים שלא יודעים מזה, אבל זה לא סתם. אתה לא הולך להילחם באיטליה בשם מדינה שאינה קיימת, בה היו חצי מיליון יהודים בלבד. אתה יוצא להילחם שם, כאילו שבאמת יש לך עם וממשלה. טוב, אז אני יצאתי, חזרתי בשלום. אבל 42 מהחבר'ה שלנו לא חזרו. והם הסתערו על שדה מוקשים – עוד לא ראית דבר כזה: בלי ארטילריה. היה שדה מוקשים, והם הלכו עליו, מפני שלא היה זמן לפנות אותו. עוד לא ראית התקפה כזאת. אנחנו היינו צריכים לקבל סיוע מה-H.A.C בחירי התותחנים האנגלים. הם לא אהבו אותנו. אמרנו: בלעדיכם. הסתדרנו עם מרגמות, עם מכונות ירייה שלנו. והנה, אחד מהתותחנים האלה רץ לפנים ואומר: "מאל עלמין אני לא ראיתי אנשים מסתערים כך, מעל ומעבר לשדה מוקשים. תגידו לי מה לעשות". אמרנו לו: "לך לכל הרוחות!" וזאת מפני שנדמה לנו שמישהו מביניהם אמר למישהו: "יהודים ארורים אלה". איפה ראית דבר כזה? אין מדינה, אין ממשלה, נלחמים בנאצים, מסתערים על שדה מוקשים! זה בשביל המשכורת שקיבלנו? או בשביל היחס הטוב שקיבלנו מחברינו בפלמ"ח ובהגנה? זה היה התשלום? זו הייתה ההערכה? – לא. באמונה" (עמודים 190-191).

ספר מומלץ לקציני ומפקדי צה"ל ואוהבי מורשת הקרב.”