השחר עלה חכלילי, מפוספס, חוורוור ובהיר. מחלון בית-האבן-החום התבוננה האישה הזקנה כיצד העיר נסוכת התרדמה מקיצה ומתחילה להמות.הלילה הגיע לקיצו. בלאט, במהירות, חמקה דמות אפופת צללים מפתח אחד הבתים הסמוכים, וגזלה מן הרחוב את בדידותו. מבעד לאלומת אור קלוש קרבו הפנים כמתוך הערפל, אחר-כך התרחקו במעלה הרחוב ונעלמו מעבר לפינה. הזקנה נרעדה. הנה זה מתחיל. אגל זיעה בצבץ על גבתה, כאשר דמיינה לעצמה את תהלוכת היצורים דמויי רוחות-הרפאים אשר ימלאו בקרוב את המדרכות שלמטה, ויפלסו להם דרך אל תוך החיים. היא לא תהיה אחת מהם. היא העתיקה את משקלה מרגל אחת לשנייה, והשפילה מבטה אל הכתמים על שמלת התחרה הלבנה שלה - כתמים גדולים, שניפצו את חלומותיה. כשמבטה נע מכתם ארגמני אחד למשנהו, הפכה הבעת פניה עצובה לרגע, עיניים ריקניות נעצבות בתוך פנים חרושי קמטים. היא היתה חולה מאוד זה למעלה משנה, ותיעבה את האישה הזקנה המדולדלת שהיא נהייתה. מה הסיבה? גאווה? פחד מן המוות? לא. משהו אחר. חוסר אונים ותלותה הגוברים והולכים באחרים. מחשבותיה נטרדו ללא הרף בחרדה ובוודאות המוחלטת, שאין היא מסוגלת עוד לתפקד אך ורק בכוחות עצמה.

שם הספר
בית-אבן-חום