בט על ישראל בראשית שנות האלפיים חושף מצב משברי, המאבק האלים בין ישראל לפלסטינים, חילוקי הדעות המרים סביב הדרכים לפתרון הסיכסוך, ניכור והסתגרות של קבוצות חברתיות המדגישות את ייחודן העדתי, התרבותי והאינטרנסטי ? כל אלה מצביעים על מבוכה של חברה רב-קולית, שטרם הצליחה לגשר על הסתירות שבין מרכיביה. מול הסימנים הברורים להיחלשותם של הסיפור הקולקטיבי והזיכון ההיסטורי המשותף, גובר בקרב רבים החשש לדמותה העתידית של החברה בישראל: האמנם ישנה דרך לאפשר קיום פלורלי של זיכרונות, זהויות ומאוויים שונים, מבלי שהמציאות החברתית תהפוך לכאוס ולצעקה כללית? שאלה זו, המבטאת אי-נחת וגם חרדה, הפכה בשנים האחרונות לפולמוס סועד סביב הוראת ההיסטוריה. הוויכוח הוא אמנם על סיפור העבר, אך הוא מכוון אל מידת הרלוונטיות שלו למתרחש בהווה ואל השלכותיו על מה שיקרה פה בעתיד. היסטוריות מנסה להתמודד עם המשבר והאתגר על-ידי כניסה למסע הידברות בין הקולות השונים המתרוצצים בתוכנו, מתוך הכרה בלגיטימיות של נקודות מבט שונות ובאפשרות התקיימותן בתוך הפסיספס הישראלי, שיח שכזה ? במרחב החינוכי, הציבורי הפוליטי ? מבקש מאתנו הקשה לדקדוק הפנימי של הזולת, והבנה כי השונות שלו היא קיומית ואינה מצטמצמות להבדלי עמדות בלבד. מפגש דיאלוגי עם האתמול צומח מתוך לבטי ההווה, מאפשר להשתהות בו, להרחיבו ולחוות אותו כזמן איכותי, במפגש כזה, שאינו רואה במציאות הקונקרטית רק את החלום או רק את שברו, נפתח סיכוי להחליף את הטון הלוחמני בוויכוח על ``האמת`` ו``הצדק`` של כל צד בסיפור, בטון של הירהור מפוכח ותודעת פיוס.
