“מיד ידעתי שזה ספר לאינדיאנים.
כי זרובבלה היא גיבורה כזאת מקסימה, וקל כל כך להזדהות איתה: מי מאיתנו לא הרגיש אף פעם שההורים שלו אשמים בכל, ובגללם, רק בגללם, הכל מסתבך לו; ומי לא קיבל עונש שלא מגיע לו בכלל (כי היו שם המון ילדים אחרים, ולמה רק אני נענשתי?), ומי לא הרגיש שלא מתייחסים אליו מספיק?
ואלה מאיתנו שיש להם שם מוזר מזדהים בקלות עם הכעס על ההורים המשוגעים שתקעו אותך עם השם ה^^#$@^* הזה!
וחוץ מזה יש בספר כמה הרפתקאות נחמדות נורא (וקצת מכות ודם), ואפילו מפלחים דגים מהברכה של הקיבוץ השכן (אבל יש מוסר השכל).
וזרובבלה בסוף מצילה את המצב, ואין דבר אהוב מזה על האינדיאנים...

וכאן אולי ראוי להבהיר שהאינדיאנים האלה אינם ילידים אמריקניים, אלא ילדי כיתה ד' בנים באחד מבתי הספר בגוש עציון. הכיתה שהולכת אחרי אמא שלי באש ובמים, וכשהעזו שנה שעברה לתת להם מחנך אחר במקומה הם הפגינו מול חדר המנהל:
"רק המורה בתיה!"
וגם "פורשים מהבצפר בלי ביכוחים!"
השביתה שרדה שבוע וחצי בלבד, אבל הצדיקה את המוניטין שיצא לכיתה בבית שלנו: האינדיאנים של אמא יצאו לקרב.

אינדיאנים, זה בעצם כינוי חיבה. אמא שלי אוהבת תמיד את השובבים והמופרעים, והכיתה האינדיאנית שלה מחזירה לה אהבה.
היא זאת שהנהיגה בבית הספר את המנהג המקסים, להקריא כל יום בזמן ארוחת הבוקר ספר לילדים; והיא חושפת אותם, לאט אבל בטוח, לאוסף של ספרים טובים: שני רעים יצאו לדרך, מחליקיים של כסף, ילדי המסילה, הילד משמה ובעצם מה לא.
את פוליאנה היא לא הסכימה בשום פנים להקריא: "האינדיאנים שלי לא אוהבים גיבורים תמימים מדי. כשהקראתי את זה לפני כמה שנים הם חזרו ואמרו "יו, איזה מטומטמת הפוליאנה הזאת." ובכלל, אין כאן מספיק אקשן."
אבל את ההמלצה על "הכל בגללם" היא קיבלה בשמחה על בסיס המלצה קודמת ("המצחיקה עם העגילים"). "הכל בגללם" הולך להיות הדבר הבא בכיתה ד'2.
חוות דעתם של האינדיאנים תגיע בהמשך.”