וחות היבשה של ארצות הברית הם אחד הארגונים הגדולים והמורכבים ביותר בעולם. הוא מעסיק כ-1.5 מיליון עובדים ותקציבו השנתי עומד על 63 מיליארד דולר. מאז סיום המלחמה הקרה עבר הגוף הזה שינוי תכנון יסודי, שהצליח יותר משבכל עסק אחר. גורדון סליוואן, רמטכ"ל כוחות היבשה בין 1991 ל-1995, ומייקל הרפר, המתכנן האסטרטגי שלו ניצבו בפני אתגרים עצומים כמובילי ההשתנות הזאת. הם הכניסו את כוחות היבשה לעידן המידע, נפטרו מנהלים ביורוקרטים מיושנים וקיבלו עליהם סדרה חדשה לגמרי של משימות כולל תחומי אחריות של ימי שלום, וכל זה תוך צמצומים וקיצוץ עלויות של 40 אחוזים. כדי לשפר את יעולתם, היה עליהם לשנות את צורת חשיבתם ולפעול במהירות - אתגרים איתם מתודדים בימינו עסקים רבים אחרים, ביניהם IBM, ג'נרל מוטורס ומיקרוסופט.

בספרם 'תקווה אינה שיטה', סוקרים סליוואן והרפר את האסטרטגיה שלהם, בתיבול פכים קטנים מתהליך הביצוע, הרהורים על משמעותם של מנהיגות ומחויבות לערכים משותפים, הנחיות כיצד לזהות מטרות ולקיים חזון ארוך טווח, מתי לקרוא תיגר על המצב הקיים וכיצד להשקיע בעובדים ולטפחם.