רוחמה וייס
אלוהַי נשמה, בואי נלך קצת ל-shoping, נקנה חזיה צבעונית, / אחר כך תצווי עלי מיניות. /אחר כך תביטי בנו מהצד
(תורה היא ולחמול את צריכה...)
שנים לאחר שעזבה את העולם הדתי-אורתודוקסי וחדלה לשמור מצוות, חוזרת רוחמה וייס בצעדים איטיים (או כדבריה – מגיעה לראשונה) אל האמונה באלהים. אלהים הוא לפעמים גבר: 'אני צריכה אלוהים / נוקם ונוטר / (יד חזקה חזקה וזרוע נטוּרה) / פוקד עוון אבות / ומתיר עוון אבות/ ואצלי / עכשיו במיטה.' (אלהים אצלי במטה) ולפעמים אשה: 'רואה אותךְ. שיער ארוך, מאפיר / עיניים שחורות, חיוך רגוע,.../ פרושה לכל אורך ורוחב הרקיע.' ('נעילה' לשבת) ותמיד אישי מאד, קרוב ונוגע בחמרי היסוד של החיים – במיניות ובמוות. 'אין דבר בודד יותר מבעילה', / כך אמרתי לך אמש כששתינו בירה, / 'בצופן הגנטי של הבעילה טבוע צער ה'אחְרֵי', / ידיעת הנבדלות, צו הגירוש מגן העדן'. –
מחוויות הילדות הבלתי-נפתרות בבית ובעולם הדתי שמרני בו גדלה, מציעה המשוררת ניסיונות שאינם פוסקים להתמודד עם הזהות הנשית והמיניות. תאוות וחרדות מיניות, נקראות מנקודת מבט של אשה העוסקת באופן אינטנסיבי במחקר בהוראה וביצירה בתלמוד מולידות יצירה ייחודית המשוקעת היטב במקורות יהודיים.
בהומור ובכאב מטופלות בספר סוגיות של על סדר יומה של המשוררת ושל החברה הישראלית: סוגיות הגיל ('אני רוצה להחזיר את השימוש / במושג גיל הבלות' – גיל הבלות, מחזור שירים) והמציאות הפוליטית: ('היום אני רוֹצָה להקים את המשרד / לענייני השלום של מדינת ישראל: /המשרד לענייני 'לא תרצח'./ ולצרכי מדיניות החוץ:/ 'לא תרצח' Israeli Ministry of The Affairs').