1


הגבר עמד מחוץ לגלריה מדיצ'י, כשטס נהגה מעבר לה. היה לה זמן רק להתרשמות מהירה, כי היה עליה להתרכז בנהיגה. היא ראתה אותו מביט אחריה כשהסתובבה אל מגרש החניה שמאחורי שורת הבוטיקים ובתי הקפה המהודרים שפנו אל הטיילת של פורטו סן מישל. היא תהתה אם הייתה פרנואידית כשדמיינה עוינות במבטו.
היא סילקה את המחשבה בקוצר רוח. היא מדמיינת. הוא לא מחכה לה. חוץ מזה, היא לא איחרה. לא יותר מכמה דקות, בכל מקרה. והיא פקפקה באפשרות שאשלי הייתה דייקנית יותר ממנה.
לא היו מכוניות רבות במגרש החניה בשעה זו של הבוקר. טס גילתה שחנויות איטלקיות לעתים נדירות נפתחו לפני עשר והייתה להן נטייה כללית ללוח זמנים עצלתני. השכנים שלה לטיילת – בעצם, השכנים של אשלי – לא הקפידו על שעות פתיחה מסודרות. אבל הם היו מקסימים ומלאי רצון טוב, וטס הייתה אסירת תודה לעזרה ולעצה שקיבלה מהם במהלך שלושת הימים שהחליפה את אשלי.
היא קיוותה שהיא טועה לגבי הגבר, חשבה, כשנכנסה לגלריה דרך הכניסה האחורית. היא מיהרה אל חדר התצוגה כדי לנטרל את האזעקה. אולי הוא היה חבר של אשלי. אולי לא ידע שנסעה. היא העיפה מבט לעבר החלונות וראתה את צלו על הווילון. מה שלא יהיה, היה ברור שהיא עומדת לפגוש בו.
היא החליטה שהוא יוכל להמתין עוד דקות מספר, והסתובבה חזרה לפרוזדור ונכנסה למשרד הקטן מימין. כאן אשלי טיפלה בניירת ושמרה את כל התיקים. ואף בילתה את ההפסקות שלה. טס הסתכלה בגעגוע בפרקולטור הריק, והצטערה שלא היה לה זמן למלא אותו.
אבל המעסיק של אשלי לא יהיה מרוצה אם האיחור שלה יגרש לקוח פוטנציאלי, כך שאחרי שבדקה את עצמה במראה הקטנה שעל-יד הדלת עיוותה פנים והלכה לפתוח את הגלריה.
הדלת הייתה עשויה מזכוכית מחוזקת. היא התעכבה לפתוח את הווילונות, לפני שפתחה אותה, וכך גם התאפשר לה לבחון את דמותו של המבקר.
הוא היה גבוה מהאיטלקי הממוצע, ראתה מיד, והיו לו תווי פנים כהים ומרתקים. לא בדיוק נאה, היא הודתה, אבל טס פקפקה אם נשים ראו בזה חיסרון. הייתה בפניו משיכה מסוכנת שהייתה מינית מאוד, פראות מלוטשת, שהעבירה רטט של צמרמורת במורד עמוד השדרה שלה.
כן, היא חשבה, הוא היה בדיוק הטיפוס הגברי שאשלי הייתה נמשכת אליו, והיא ניחשה שביקורו בגלריה היה על רקע אישי ולא מסחרי. כשפתחה את הדלת לרווחה ועיגנה אותה במקומה, הוא זקר גבה משועשעת מול פעולותיה. זה גרם לטס לרצות לסגור את הדלת, רק כדי להפגין מולו ביטחון עצמי.
אבל במקום זה, היא כפתה על עצמה לחייך ולומר, "בון ג'יורנו. אפשר לעזור לך?" במיטב האיטלקית שרכשה בתיכון.
פיו של האיש התעוות כאילו שאמרה את הדבר הלא נכון, אבל הוא לא סתר את דבריה. הוא גם לא מיהר לענות. תוחב את ידיו לכיסי הז'קט שלו, הוא הסתובב ובחן את הגלריה, וטס תהתה אם טעתה כשקשרה אותו לאשלי ואולי בכלל היה עליה לערוך לו סיור בגלריה.
מי הוא, למען השם? היא תהתה, מודעת בעוצמה לדו-ערכיות שבמבטו. היא הייתה בטוחה שהוא לא תייר, אבל כיוון שהשעה הייתה מוקדמת לא היה סביר שהוא אספן רציני. מלבד זאת, הציורים שהוצגו בגלריה לא היו מתאימים לאספן אמנות.
היא הניחה שהיא כנראה טועה, ובכל זאת חשדה שהוא לא הגיע לכאן כדי להתבונן בציורים. למרות העניין שגילה, תווי פניו האציליים הסגירו בוז כלפיהם – או כלפיה. הגבר הזה לא יגיב בקלות לדחייה, היא הניחה, ולא הבינה מהיכן הגיעה המחשבה הזו. אבל אם אשלי הייתה בקשר רומנטי אתו, היא ממש לא קינאה בה.
טס היססה. היא לא הייתה בטוחה אם להשאיר אותו לענייניו, או לשאול שוב אם הוא זקוק לעזרה. חליפתו האלגנטית בצבע הפחם – שעלתה כנראה כמו משכורת שנתית שלה – גרמה לה להצטער על כך שלבשה חצאית כותנה באורך הקרסול ומגפיים צבאיים. הכתפיות הדקיקות של החלק העליון שלה חשפו את זרועותיה, והיא הרגישה פתאום מאוד חשופה. אשלי, למשל, הייתה לובשת חליפה אלגנטית ונועלת נעלי עקב. אולי חליפת פשתן, עם חצאית שהייתה בקושי מגיעה לברכיה.
ואז הוא פנה אליה והיא הייתה צריכה להפעיל שליטה עצמית רצינית כדי להימנע מנסיגה אחורנית. עיניים שקועות – זהובות, ראתה בתדהמה – בחנו אותה בזלזול מכוון. היא קלטה שהוא צעיר מכפי שחשבה תחילה והייתה מודעת לעוצמה הגופנית שלו. יהירות חושנית בסיסית שגרמה לה להרגיש חלשה בצורה מוזרה.
"מיס דניאלס?" הוא אמר חלקות, כמעט ללא זכר למבטא. "זה מאוד – איך לומר זאת? – מאוד מאיר-עיניים לפגוש אותך סופסוף." הוא היסס. "אני חייב לומר, את לא מה שציפיתי." מבטו היה עכשיו בהחלט מזלזל. "בכל מקרה, את תאמרי לי היכן אני אוכל למצוא את בני."
האם זה היה איום? טס נבהלה מהטון שלו, ובו זמנית הבינה שעשה טעות. הוא בוודאי רצה את אשלי, לא אותה. אבל בשם אלוהים, מה ידעה אשלי על בנו? היא הייתה באנגליה מטפלת באימא שלה.
"אני חוששת שאתה טועה, סניור," היא התחילה, אבל הוא קטע אותה מיד.
"לא, מיס דניאלס, זו את שעשית את הטעות," הוא רטן בחספוס. "אני יודע שאת יודעת היכן מרקו נמצא. החוקר שלי ראה אתכם על מטוס ביחד."
טס מצמצה. "לא, אתה טועה – "
"למה? בגלל שאת כאן?" הוא נקש באצבעותיו הארוכות בקוצר רוח. "קניתם כרטיסים למילאנו אבל בוודאי החלפתם מטוסים בג'נואה. כשהמטוס נחת במלפנסה, את ומרקו לא הייתם עליו. לא הייתה לי ברירה אלא לבוא לכאן. תהיי אסירת תודה שמצאתי אותך."
"אבל, אני לא – "
"סליחה?"
"אני מתכוונת" – טס ידעה שהיא נשמעת משוגעת – "אני לא מיס דניאלס. זאת אומרת, אני כן." אלוהים, שרק תצליח לדבר ברור. "אבל אני לא מיס אשלי דניאלס. היא אחותי."
עיניו של הגבר התבוננו בה בחוסר אמון. "זה ההסבר הטוב ביותר שלך?"
"זו האמת." טס הייתה עכשיו מרירה. "שמי טס. בעצם, טרזה. אבל אף אחד לא קורא לי ככה."
עיניו, עיני הטורף המוזרות שלו, סרקו אותה, דוחות כלאחר-יד את הטענה שלה. "זו האמת," היא אמרה שוב, מתגוננת. ואז בהשראה פתאומית, "אני יכולה להוכיח את זה. הדרכון שלי נמצא כאן. האם זו הוכחה מספיקה עבורך?"
עיניו של הגבר הצטמצמו. "תראי לי."
עיניה של טס התרחבו בתגובה לציווי שלו, אבל היה בו משהו שגרם לה למהר אל המשרד ולהביא את התיק שלה. הדרכון היה בכיס צדדי מרוכסן בתרמיל הגב שלה והיא הוציאה אותו באווירת ניצחון. אבל כשהסתובבה לחזור לחדר התצוגה, מצאה אותו עומד מאחוריה ובמחווה מתריסה תחבה את הדרכון לידו.
עכשיו הוא חסם בהצלחה את היציאה שלה, היא הבינה, מודעת לתחושת חרדה. מה היא יודעת על הגבר הזה, אחרי הכל? רק שהוא ככל הנראה מכיר את אחותה –
או יותר נכון יודע על אחותה – ומה שידע היה ככל הנראה מאוד לא מחמיא.
ולא בהכרח נכון.
"תראה," היא אמרה בעודו מדפדף בדרכון שלה, ובדפיו הריקים ברובם, "אני לא יודעת מי אתה או מה אתה רוצה, אבל אני לא חושבת שיש לך זכות לבוא לכאן ולהאשים אותי – להאשים את אשלי – ב – ב – "
"בחטיפתו של בני?" הוא הציע בשאט נפש, משליך את הדרכון על השולחן, ולבה של טס דילג על פעימה בתגובה להאשמה המגוחכת. "שימי לב, מיס דניאלס," הוא הוסיף, ודחף לאחור שיער שחור שנפל קדימה למצחו כשבדק את הדרכון, "זה שאת לא אחותך לא משנה את העובדות, מרקו עדיין נעדר. הוא עזב עם אחותך. לכן, את בוודאי יודעת היכן הם נמצאים."
"לא!" טס בקושי ידעה מה היא אומרת. "זאת אומרת – אני יודעת היכן אשלי נמצאת. היא בבית של אימא שלה באנגליה. אימא שלה חולה. אשלי מטפלת בה."
ההבעה שלו לא השתנתה. "ולכן את כאן, ממלאה את מקומה?"
"כן. אני מורה בבית ספר. אני בחופשה. בגלל זה יכולתי לעזור לה."
"את משקרת, מיס דניאלס. למה את לא מטפלת באימא שלך? הרגע קראתי בדרכון שלך שאת גרה באנגליה. אז תגידי לי למה את לא מטפלת באימא שלך במקום אחותך?"
"היא לא אימא שלי," הצהירה טס בלהט. "אבא שלי התחתן שוב אחרי שאימא שלי נפטרה." היא לקחה נשימה עמוקה. "עכשיו, אני חושבת שזה עונה על השאלה שלך. אני מצטערת שהבן שלך נעדר אבל זה לא קשור אלינו."
"את טועה." הוא לא קיבל את ההסבר שלה, אבל לפחות הוא זז לאחור מהמעבר ואפשר לה מעט מרחב. כשטס נמלטה אל הביטחון היחסי של חדר התצוגה, הוא הלך אחריה. "לא משנה מה שאת אומרת, מיס דניאלס, אחותך לא מטפלת באימא החולה שלה," הוא התעקש. "היא ומרקו עדיין באיטליה. הדרכון שלו לא אתו, את מבינה?"
טס לחצה ידיים עצבניות לסרעפת החשופה שלה, מרגישה את פעימות הלב שלה רוטטות בין הצלעות. "אמרת ש – שהיא חטפה אותו," היא הזכירה לו במתח. "זו האשמה מגוחכת. אם – וזה אם גדול – אשלי ובנך הם ביחד, אז זה בוודאי עניינם, ולא עניינך."
"אני לא חושב ככה." הוא היה מלא בוז. "הבן שלי הוא בן שש-עשרה, מיס דניאלס. הוא צריך להיות בבית-ספר עם צעירים בגילו, ולא להתרוצץ בכל הארץ אחרי אחותך."
טס בלעה בעווית. שש-עשרה! היא לא יכלה להאמין לזה. אשלי לא הייתה יכולה – לא הייתה רוצה – להסתבך עם נער בן שש-עשרה! הרעיון היה לגמרי מצחיק. היא יכלה לדמיין אותה בקשר אתו, אבל לא עם בנו בן העשרה.
חוץ מזה, היא אמרה לעצמה, דבקה במה שידעה ולא במה שהוא חשד, אשלי הייתה באנגליה. לעזאזל, הרי לפני שני לילות בלבד הן דיברו. זו הייתה הסיבה שטס הקדישה חלק מחופשת הפסחא שלה למילוי מקום. אשלי לא יכלה להשאיר את הגלריה ללא השגחה, והיא הבטיחה שזה יהיה לימים ספורים בלבד.
"אם לא פגשת את אחותי, איך אתה כל-כך בטוח שהיא מעורבת?" היא שאלה בחוסר רצון, מבינה שהיא לא יכולה לבטל את טענותיו ללא בדיקה. אולי אשלי לא התקשרה אליה מאנגליה. אולי השתמשה בטלפון הנייד שלה. איך היא יכולה להיות בטוחה?
הגבר התבונן בה בקוצר רוח. "יכול להיות שפגשתי בה פעם אחת, אבל זה היה לפני מספר חודשים ופגשתי אנשים רבים מאז. בכל מקרה, האדם שעקב אחריה לא יעשה טעויות. לצערי, הייתי מחוץ לאיטליה, אבל העוזר שלי התקשר לאחותך לפני שבוע. היא נשבעה אז שהיא תדבר עם מרקו, שתגיד לו שלקשר שלהם אין עתיד. בת כמה היא? עשרים וארבע? עשרים וחמש? הרבה יותר מדי מבוגרת בשביל נער בן שש-עשרה."
טס הדקה שפתיים. "היא בת עשרים ושמונה, בעצם," היא אמרה, כאילו שזה שינה משהו, והתבוננה איך הקדיר פנים עוד יותר כשהמידע חדר פנימה. היא לא ידעה מה לומר; היא בקושי ידעה מה לחשוב. אבל אם זה היה נכון, היא הסכימה אתו. האם ייתכן שאשלי סיפרה לה שקר בוטה כזה?
ייתכן, היא חשבה בעצב. והיה עליה להודות שכשאשלי ביקשה את עזרתה בזמן שהיא תטפל באמה, זה נראה לא כל-כך אופייני. אמה של אשלי, אנדריאה, מעולם לא הייתה אישה חזקה במיוחד ומאז שאביהן נפטר מהתקף לב לפני כשנה, היא התלוננה על מספר בעיות מינוריות. טס חשדה שזו הייתה הסיבה שאשלי לקחה את העבודה באיטליה. להשגיח על אם טרחנית שהייתה כמעט היפוכונדרית מעולם לא היה הסגנון שלה.
ובכל זאת, המצב נראה בלתי נתפס. בוודאי גם לאשלי יש גבולות שלא יאפשרו לה מעורבות עם נער בן שש-עשרה! הייתה רק דרך אחת לגלות והיא: להתקשר לאמה של אשלי. אבל טס מאוד לא רצתה לעשות זאת. אם אשלי תהיה שם, זה ייראה כאילו היא לא סומכת עליה.
"אני לא יודעת מה לומר," היא מלמלה עכשיו, אצבעותיה עוברות בשערה הבלונדיני. היא הסתפרה לפני שטסה לאיטליה והיא לא הייתה משוכנעת לגמרי שהסגנון הנערי התאים לה. היא קיוותה שהתספורת תבגר אותה, אבל הרגישה שזה לא הצליח. הוא התבונן בה עכשיו כאילו היא לא מבוגרת מהתלמידים שלה. אוה, אלוהים, מה היא יכולה לעשות?
"את יכולה לומר לי היכן הם נמצאים," הגבר הכריז בעצבנות. "אני מבין שאת מרגישה נאמנות מסוימת כלפי אחותך, אבל את חייבת לראות שאי אפשר להניח למצב להימשך."
"אני לא יודעת איפה הם," טס התעקשה. "באמת שלא." ואז, קולטת מה שאמרה, הוסיפה במהירות, "עד כמה שאני יודעת, אשלי באנגליה, כמו שאמרתי."
"טוב, אז את יכולה לצלצל אליה," הוא אמר, מבטא את המחשבה של טס מלפני מספר דקות. "אם היא נמצאת עם אמה, אני אתנצל בפניך על כך שהטרדתי אותך."
"ואם היא לא?"
טס התבוננה בו, לא מסוגלת להסוות את החשש שלה, ולרגע חשבה שהוא עומד להתרכך. אבל אז, בשפתיים מתקשות, הוא תיקן אותה. "את בטוחה שהיא תהיה שם," הוא אמר והיא חשבה פתאום שהאיש הזה לא לוקח שבויים. היא פשוט קיוותה שאשלי לקחה את זה בחשבון לפני שהסתלקה לה עם בנו.
אם היא הסתלקה אתו, היא תיקנה את עצמה בחריפות. היה לה רק את המלה שלו בעניין. ושל החוקר שלו. אבל היא הפכה יותר מדי מוכנה לקבל את דבריו כאילו הם האמת.
"אם – אם היא שם, מי להגיד מחפש אותה?" היא שאלה לפתע, קולטת שבהתה בו. הוא בוודאי חשב שהיא תמהונית, בחצאית הארוכה ובמגפיים הצבאיים שלה, היא חשבה בעצב. ואחרי כל זה, ממש לא מתאים שיחשוד שאחותה של אשלי נמשכת אליו.
הוא היסס לרגע, חושב על השאלה שלה. ואז אמר קצרות, "פשוט תאמרי לה שזה קסטלי. אני משוכנע שהשם יהיה בעל משמעות עבורה."
טס הניחה שהוא צודק, אבל איזו משמעות היא לא העזה אפילו לנחש. אוה, בבקשה, היא התפללה, הלוואי שאשלי באמת נמצאת אצל אמה. חוץ מכל ההשלכות הנוספות, אם היא לא שם, טס תיראה פתיה.
"בסדר," היא אמרה בענייניות. "אני אתקשר אליה. אם תשאיר לי מספר טלפון, אודיע לך מה היא אמרה."
"אם היא תגיד משהו," מלמל קסטלי באירוניה, גבותיו השחורות מתחברות. "אבל אולי את יכולה להתקשר אליה עכשיו, מיס דניאלס? אני אחכה בזמן שתתקשרי."
טס עצרה את נשימתה. הוא היה נחוש שהכל ילך בדרכו. אבל היא תומרנה כבר מספיק. "אני לא יכולה להתקשר אליה עכשיו," היא אמרה, לא מניחה לו להפחיד אותה.
"אתקשר אליה מאוחר יותר. ועכשיו, אם תסלח לי, יש לי עבודה לעשות."
הספקנות שלו הייתה ברורה. "יש לך?" הוא התבונן סביבו בגלריה. "את לא בדיוק מוצפת בלקוחות, מיס דניאלס."
טס התקשחה. "תראה, אמרתי שאתקשר לאשלי ואעשה זאת. זה לא מספיק בשבילך?" למרות שלא אמרה בקול רם, המחשבה שלה הייתה ברורה. לא לפני שתלך!
החיוך החיוור שלו היה מלגלג. "את פוחדת להתקשר, מיס דניאלס," הוא אמר בקוצר רוח. "תיזהרי, או שאני אתחיל לחשוב ששיקרת לי כל הזמן."
הכעס של טס היה לוהט ובלתי-צפוי. "בבקשה," היא אמרה בתקיפות, "אני לא חייבת להקשיב לך. זו לא אשמתי אם הבן שלך היה טיפש דיו כדי להיכנס לקשר עם אישה מבוגרת. אתה אבא שלו. אין לך שום אחריות לגביו?"
לרגע, הדממה שלו הפחידה אותה. הוא היה כמו חיה טורפת, היא חשבה בחוסר יציבות, והיא חיכתה באימה לזינוק שלו. אבל לפתע נפערו שפתיו בחיוך שהיה חושני במובהק. מבט, כמעט של הערצה, חלף על הפנים הכהות שלו והוא התבונן במבט מעריך ועצוב על פני דמותה הקטנה והנחושה.
"אלוהים שלי," הוא אמר, ולבה החיש אינסטינקטיבית את קצב הפעימות, "לחתול הקטן יש ציפורניים."
ההשוואה שלו הייתה מדהימה. הוא חשב עליה בצורה דומה לזו שבה היא חשבה עליו. למרות שהוא לא היה חתול מבוית, היא הודתה בינה לבינה בדחיפות. העיניים הזהובות האלו היו שייכות לחיה שונה לגמרי.
ולמרות ההחלטיות שלה לא להיכנע לו, היא מצאה את עצמה מגמגמת התנצלות. "אני – אני מצטערת," היא אמרה. "לא הייתי צריכה לדבר כפי שדיברתי. זה – זה לא העניין שלי."
"לא, אני מתנצל, סיניורינה," הוא אמר. "את צודקת. זו לא הבעיה שלך. לצערי הבן שלי היה מעט – איך אתם קוראים לזה? – עקשן? לא הייתי צריך להשליך את כעסי עליו עליך."
טס נרעדה. עיניו היו עכשיו רכות יותר, עדינות יותר, הצבע שלהן התכהה עד שהיו כמעט אטומות. הן היו נעוצות בעיניה והיא הרגישה שהנשימה עוזבת את גופה. אוה, אלוהים, היא הצטמררה, ההשפעה שלו על חושיה משאירה אותה פגיעה בצורה מוזרה. מה קורה לה? היא מתנהגת כאילו שאף גבר לא הסתכל בה מעולם, לפניו.
"זה לא משנה," היא הצליחה למלמל לבסוף, אבל הוא לא הניח לעניין.
"זה משנה," הוא אמר. "אני אידיוט חסר רגישות, ולא הייתי צריך לפקפק ביושר שלך. אם תתני לי את המספר של אחותך, אעשה את השיחה בעצמי."
טס החניקה אנקה. אלוהים אדירים, בדיוק כשהתחילה לחשוב שהגרוע מכל מאחוריה, הוא הפיל את זה עליה. אחרי שמוסס אותה לחלוטין בעיניו, עכשיו הוא מסתער להשלים את המארב. הוא לא התייאש. הוא פשוט שינה את האסטרטגיה. והיא לא הייתה יכולה להיות בטוחה שזו לא הייתה כוונתו מלכתחילה.
היא הניעה את ראשה במחווה של חוסר אונים. איך היא יכולה לתת לו את המספר? איך היא יכולה להניח לו לדבר עם אמה של אשלי? אנדריאה תתפלץ אם יגיד לה שבתה נעדרת. ואם הוא יוסיף שהוא חושד שהיא נמצאת עם בנו בן השש-עשרה, רק אלוהים יודע איך היא תגיב.
ממקדת את מבטה בקשר האפור בהיר של עניבת המשי שלו, טס חיפשה סיבה לסרב לתת לו את המספר. "אני – לא חושבת שזה רעיון כל-כך טוב," היא אמרה, מקווה בייאוש שמישהו נוסף ייכנס לגלריה. אבל אף אחד לא הגיע, והיא הוסיפה, "אימא של אשלי לא כל-כך בריאה. אני לא רוצה להדאיג אותה."
קסטלי נאנח. "סיניורינה – "
"בבקשה, תקרא לי טס."
הוא התנשף. "טס, אם כן," הוא הסכים; למרות שהיא בקושי זיהתה את שמה על לשונו. המבטא הקל שלו נתן לשם צליל זר ומוסיקלי. "למה שהטלפון שלי ידאיג אותה? אין לי שום כוונה לאיים על מישהו."
אבל הוא עשה זאת, חשבה טס בקדרות, כמעט ללא משים. זה היה חלק מהמטען הגנטי שלו, שחצנות אריסטוקרטית. מי הוא? היא תהתה שוב. מה הרקע שלו? ומה חשבה אשתו על המצב? האם היא התנגדה לפרשה כמוהו?
כמובן שהיא חייבת להתנגד, היא אמרה לעצמה בקשיחות, מסיטה את עיניה שחזרו כמעט בחוסר שליטה אל פניו. אבל אם מרקו דמה לאביו, היא יכלה להבין מדוע אשלי נמשכה אליו. אם היא נמשכה אליו, היא תיקנה. אסור שתמהר להגיע למסקנות כאן.
"אני – גברת דניאלס לא מכירה אותך," היא אמרה בתקיפות, במענה לשאלתו. "ואם – אם מסיבה כלשהי אשלי יצאה ואמה תענה לטלפון, היא בוודאי תהיה מוטרדת."
"למה?" פעם נוספת העיניים המטרידות האלו פלשו למרחב המחייה שלה. "בואי, תגידי את האמת, טס. את פוחדת שאחותך לא נמצאת בבית אמה. נכון?"
המבט המתגונן של טס הסגיר אותה. "בסדר," היא אמרה במיאון. "אני מודה, יש אפשרות – אפשרות לא גדולה – שאשלי לא נמצאת באנגליה, אחרי הכל. אבל" – היא הרימה יד כשעמד להפריע לה והמשיכה – "זה לא אומר שהיא נמצאת עם – עם מרקו. עם הבן שלך." השם של בנו יצא לה בקלות רבה מדי. "אולי היא פשוט החליטה שהיא צריכה חופש, ומכיוון שזו חופשת הפסחא, אני הייתי זמינה."
"את לא מאמינה בזה," הוא אמר לה ברכות והעביר יד במורד עניבת המשי שלו. המחווה הייתה חושנית, אבל היא פקפקה אם היה מודע לכך. חושניות הייתה חלק מדמותו. כמו הפנים הכחושות המרתקות שלו והגוף החזק שמתחת לחליפת הארמני. "אני גם חושב שאת סלחנית יותר מדי. אני מקווה שאחותך מבינה איזו חברה קטנה ונאמנה את."
זה היה ה"קטנה" שהקפיץ אותה. טס העבירה חיים שלמים בהתעקשות שאנשים לא ישפטו אותה על סמך גודלה. "בסדר," היא אמרה שוב, הכעס מקנה לה ביטחון עצמי שלא הייתה מסוגלת לגייס קודם. "אני אתקשר אליה. עכשיו. אבל אם היא שם – "
"אני אמצא דרך פיצוי נאותה," הוא סיים ברכות. "ואם אחותך דומה לך, אז אני יכול להבין מדוע מרקו מצא שהיא כל-כך – מושכת."
"אל תתנשא עלי!" טס התרגזה. "למעשה, אשלי לא דומה לי בכלל. היא גבוהה ויותר – יותר – " איך היא יכולה לומר לו שופעת? "היא כהה ואני בהירה."
"ככה..." הטון שלו היה כמעט מפנק. "שוב, העלבתי אותך, קארה. סלחי לי. אני מניח שלהיות האחות הצעירה – "
"אני לא האחות הצעירה," טס קטעה אותו נרגזת, תוהה מה הניע אותה לחשוב שהתספורת תשנה משהו. "אמרתי לך, אבא שלי התחתן שוב אחרי שאמי מתה."
"קשה לי להאמין." הוא הניד ראש. "אבל אמרת לי שאחותך בת עשרים ושמונה, לא?"
"ואני בת שלושים ושתיים," אמרה טס קצרות, נאבקת לשמור על סבלנותה. היא היססה ואז הוסיפה יותר בנימוס. "אל תטרח לומר לי שאני לא נראית בגילי. ביליתי את עשר השנים האחרונות בניסיון לשכנע אנשים שאני מבוגרת יותר מהתלמידים שלי."
זוויות פיו של קסטלי התרוממו והיא הרגישה שוב עד כמה שהוא מושך. "רוב הנשים יקנאו בך על זה, טס. אימא שלי מבזבזת הון קטן על שימור נעוריה."
"אבל אני לא רוב הנשים," היא ענתה, מבינה שהיא פשוט דוחה את ההתמודדות. "ועכשיו, אני מניחה שמוטב שאעשה את הטלפון הזה."