ורן שחור עמד בעין הסערה. כקצין בצה``ל הממונה על השטחים וכמייצג האינטרס הביטחוני של צה``ל, הוא מצא את עצמו בצוות עשיית השלום. הוא הבין שאין ביטחון בלי יחסים נכונים עם השכנים, וכי יחסים טובים אינם פחות חשובים מתותחים טובים {...}. ``הסכם אוסלו``, שאורן שחור השתתף בתהליכיו ותרם לו רבות, הפך את המציאות על פיה. נוצרה הזדמנות חדשה לחלוטין, שהחלה עם הפסקת הטרור ועשויה להסתיים בשלום קבע עם הפלשתינים. המציאות השתנתה אפוא, אך הוויכוח לא תם, וגם אחרי שאורן שחור שילם מחיר בלתי-מתקבל-על הדעת על לא עוול בכפו, הוא התייצב על בימת הדיון והשמיע בבהירות ובצלילות את דעותיו. הספר הזה הוא בבחינת מראה כפולה - המראה האחת משקפת את הניסיון שנרכש, כלומר, הניסיון לראות באויב בן-שיח. הניסיון לשכנע עם, שהתקדמות אל השלום קובעת יותר מניצחון חד-פעמי במלחמה [...]. המראה האחרת מופנית לעתיד. שכן ההכרעות שכבר נעשו מאפשרות, אך אינן באות במקום, עשיית הכרעות בעתיד. עדיין לא תמה המלאכה. כאשר מראה אחת משתקפת ברעותה, אפשר להיווכח שגם מה שנראה כבלתי-אפשרי, יכול להיות אפשרי, ומפתיע. וכששתי המראות הללו לנגד עיניו, ניגש אורן שחור לעשיית הספר הזה עם חיים משגב, וכמו בעימותים הטלוויזיוניים ביניהם, גם כאן נוצר סגנון של הידברות מפתיעה, יוצאת-דופן בחריפותה, המוסיפה לספר לוויית חן ומשקפת לא רק את מראנו בעבר, אלא גם את דמותנו בעתיד; עם הדוהר אל עתיד חדש גם בשעת סערה. הסערה תחלוף, השלום יגיע. שמעון פרס