מתוך ההקדמה לגיליון:
מוסכמה שגורה קובעת כי האופי והמראה של עיר, כל עיר, הם בבואה של פעולת גומלין של בני האדם עם סביבתם. זו אמנם קלישאה, אך בוסטון מוכיחה עד כמה הִיא נכונה.
מי שמבקר בבוסטון ומתבונן בעיר בצורה מעמיקה, יבחין בנקל שהעיר היא ערבוביה של רבעים ושכונות; ביניהם תפורים בתפרים גסים, בניסיון מגושם לאחד את המרקם העירוני, אזורי ספר מכוערים. אפשר להטיל את האשמה, כמו במקרים רבים אחרים, על העיור המואץ שחל בבוסטון במחצית השניה של המאה ה-19, שהיה מהיר מכוח התגובה של המתכננים והמוציאים לפועל בעיר. אולם האמת היא אחרת. המראה המסוכסך של בוסטון משקף נאמנה את החברה הבוסטונאית – שסועה, מחולקת, מפולגת – שנציגיה חיים את חייהם בגטאות תרבותיים ומנטליים.
העיר, “ערש החירות” של האומה האמריקנית, נושאת גם היום על גבה את מחלות הילדות של חברה המנסה להקים עולם חדש, המנותק לגמרי ממה שהותירה מאחוריה. בוסטון, מעבדת הניסויים האנושית של העולם החדש, כורעת עדיין תחת משאו הכבד של עבר אירופי, שממנו נמלטו המתיישבים הראשונים שהגיעו למפרץ מסצ’וסטס. העיר מתעקשת לשמור על השבטיות התרבותית של בניה, ויחד עם זאת להטיף לסובלנות. אין סתירה בכך. דווקא בעיר הזו הקדימו הנשים להתבלט וכבר במאה ה-19 תפסו מקום חשוב בחיי החברה והיצירה. דווקא כאן התברגו האירים במהירות לעמדות הכוח וההשפעה. דווקא כאן נפתח בית הספר הציבורי הראשון לשחורים ודווקא בבוסטון השמרנית מכונה הגשר החשוב ביותר בעיר על שמו של יהודי, שפעל כל ימיו לקירוב הלבבות ולסולידריות בין “שבטי” העיר.
ובכל זאת, האם בימינו היה האריסטוקרט הבוסטונאי ג’ורג’ אפלי, גיבור ספרו של ג’ון מרקנד, חש מבוכה לנוכח אהבתו לנערה האירית מרי מונהן? כנראה שלא. אולי בכל זאת משהו זז שם, בבוסטון.
קריאה נעימה,
דורית ריינס