"חלמנו שבני האדם, כך בפשטות, יהיו להגונים יותר, לחביבים יותר, לבני אדם יותר אנושיים. היתה זאת אשליה? בצפותנו בטלויזיה באמהות עם ילדיהן מוכי הרעב, אותן אמהות, שבעצמן מוכות רעב הן, וידענו כי הנה יתפגרו חמישה-עשר מיליון בני אדם. אני מתכוון בזה שאנחנו חיים עם זה. איננו יכולים לחיות עם זה אלא כשאנחנו מצמצמים זאת לשכל, ובזה בעצם מונעים שזה יחדור לתוכנו. הרי מבחינה נפשית איננו קולטים זאת כלל? וכך אנחנו הולכים ומתדלדלים, הולכים ומיטמטמים." - ג`ינטר קונרט
לקט זה מציג ארבעה-עשר משוררים מילודי סוף שנות העשרים ואילך. משוררים אלה נתנו ביטוי לנטל עברם, לפשעי אבותיהם הנשמרים בסוד, לזכרונות ילדות עמומים על יהודים וילדי יהודים לאימי המלחמה ופעולתה ההרסנית - ומתוך בלהות וחרדות אלו פיתחו יחס ביקורתי לגרמניה ה"חדשה" ה"אחרת" (?), המסתירה ומטשטשת את העבר הנאצי ובזה היא מכשירה את הלבבות לעתיד שיחזור בו בזיון כבוד האדם, יירמסו ערכי תרבות, יזוהם הטבע וטבע האדם בכללו. חוזר וקם הבורגני הקטן, האדיש, ערל-האוזניים, טווח העיניים ואטום הלב, הוא המהווה את הרוב הדומם, המסוכן, שכן הוא המניח בטמטומו לפקעת הצפעונים לצמוח ולשרוץ. ובאופק מזדקרת רוח-הרפאים של מלחמת העולם השלישית, הסופית, הממיטה שואה על האנושות כולה.