לסולטאן התורכי סולימן הראשון הייתה תכנית אסטרטגית ארוכת טווח. שלב מכין בתכניותיו היה לבצר את הדרך היבשתית לחצי האי קרים כדי לשפר, בבוא המועד הנכון, את יכולתו להרחיב את גבולות האימפריה העותומנית שלו כלפי צפון. כאשר חתם על הפירמאן, הצו המלכותי לבנות בעיירה אִבְּרָאִיל מבצר הנשקף אל מעבר הדנובה - הוא אף לא העלה בדעתו שכעבור למעלה מארבע מאות שנה, ישמש מרתף המבצר– כחדר לידה למשפחת הרב ישראל אשרוב שנמנה על חסידות דוברוסקין. הרב מצידו, לא ידע מאומה על כוונתו המקורית של הסולטאן, אבל העובדה הזו לא הפריעה לו לנצל את הקירות העבים של מרתף המבצר כמקום לידה ראוי לאשתו, ברטה, הואיל והקנה מסתור ומגן מפני תותחי הצבא האדום.
הלידה במקום מסתור, ובמיוחד בר-הגנה, הייתה מחויבת המציאות בסיטואציה המיוחדת שמשפחת אשרוב נקלעה אליה לקראת סיום מלחמת העולם השנייה. רומניה חברה למדינות הציר ושימשה לכן יעד-תקיפה לגיטימי לצבא האדום. לגבי היהודים הייתה התקופה הזו קשה כפל כפליים. לא זו בלבד שסבלו מאימֵי המלחמה כמו כל אזרח רומני, אלא שספגו גם את נחת ידם ואת רדיפתם של שונאי ישראל מקרב עם הארץ. לקולות המלחמה, לרעם התותחים המרעישים את העיר ולרדיפות אנטישמים שונאי ישראל, נוספו זעקות צירי הלידה של ברטה אשרוב. ברגע זה לא הקדיש שרוליק אשרוב תשומת לב כלשהי לרעשי המלחמה ולרדיפות האנטישמים הרומנים, משום שלפי חשבונו הקדימו צירי הלידה את זמנם. לידה מוקדמת בתנאים הנוכחיים – פירושה מוות בטוח לפג היילוד ואולי גם לאם.
אין בסיס הגיוני למחשבה שסיעתה דשמיא השורה כהילה על חסידות דוברוסקין היא שגרמה לנס להתרחש. אבל אין להכחיש את העובדה שככול שהיו תנאי הלידה בלתי מתאימים, בלתי ראויים ובלתי היגייניים – עברה הלידה בשלום. ולא סתם בשלום אלא בשלום כפול. במזל טוב נולדו גם הפעם זוג תאומים שלמים ובריאים, בהמשך טבעי לקו החיים המסורתי הרווח במשפחה הזו מזה שנים רבות.
כעבור 8 ימים, כמנהג היהודים מדורי דורות - נימולו השניים כדת וכדין, וזכו לשמות עבריים למהדרין: מנחם ואבנר.
למשפחת הרב אשרוב היה ברור כשמש בצהרים שהמשך המגורים ברומניה, בעיר מגוריהם בְּרָאִילָה, אִבְּרָאִיל לשעבר, לא בא בחשבון. העתיד טמון בארץ ישראל. לפיכך, הצטרפו להכשרה "דרור לבונים", יצאו עם חבריה לבוקרשט, משם לבולגריה ולעיר הנמל לחופי הים השחור, בורגס. משפחת הרב, חברי ההכשרה ופליטים נוספים, הצליחו לעלות על ספינה רעועה שארגנו פעילי המוסד לעלייה ב', מתוך כוונה להגיע לפלשתינה.
כוונה לחוד ומציאות לחוד. ככול שהתאמצו הפליטים היהודים להגיע מאירופה לפלשתינה כן התאמצו הבריטים למנוע זאת מהם. המשחתת הבריטית "אִנְבֶרְנֶס" גויסה אף היא למטרה זו. ייתכן שספינת הפליטים טבעה כתוצאה מכך שהקברניט היטיב את ליבו ביין, הגזים בלגימה, טעה בניווט ובשיכרונו - כיוון את הספינה אל בין סלעי החוף המשוננים של האי קפריסין. ייתכן גם שהספינה טבעה כתוצאה מסערה בים, כטענת הבריטים, או אולי מנגיחה מכוונת של המשחתת בירכתי ספינת הפליטים, כטענת הסוכנות היהודית.
כך או כך, בסופה של הדרמה הימית שחברו בה איתני הטבע יחד עם סערת רגשות של בני אדם המתנפצת אל אדישותם של מלחי הוד מלכותה – הועלו בני הזוג אשרוב והעולל אבנר, היונק עדיין חלב אם אל סיפון המשחתת.
ואולם, למרבה הדאבה, האח התאום, מנחם, נקרע במהומה מזרועות הוריו ונותר לנפשו אי שם בקצף הגלים.
משפחת אשרוב לא הייתה היחידה שאבדה במלחמה הארורה הזו בן משפחה. העובדה שמשפחות שלימות היו פחות ברי מזל וספו מן העולם מי בחרב ומי ברעב – לא היה בה כדי נחמה ואף לא נחמה פורתא. במשך ימים רבים מיאנו בני הזוג להינחם. התאריך 10 באפריל 1946, היום שבו התרחש האירוע המצמרר הזה נקבע כ"יָארְצַיְט" לזכרו את מנחם התאום. ומאז זכרו והזכירו את שמו ביום השנה ובכול יום חג ומועד.
מלחמת העולם השנייה הפכה נחלת העבר, מלחמת העצמאות הסתיימה, העלייה הבלתי לגאלית לפלשתינה הפכה לעלייה חוקית למדינת ישראל והעולם חזר לשגרת הבעיות הבינלאומיות השוטפות. גם חייה של משפחת אשרוב נכנסו לשגרה. מחנה ההסגר בקפריסין ומחנות המעצר בארץ נהפכו להיסטוריה ועל המשפחה היה לתכנן את המשך חייה בישראל. ניצבו לפניה שתי אפשרויות. האחת, לנצל את "הייחעס" המשפחתי והקרבה לחסידות דוברוסקין, לעלות לירושלים ולאמץ אורח חיים של "תורתם אומנותם". האפשרות השנייה הייתה לאמץ אורח חיים של "מלאכתם אומנותם". בני הזוג אשרוב לא היססו. בחירתם הייתה ברורה, והם הצטרפו לחברי ההכשרה בקיבוץ גבעת ברנר.
אבנר עשה את ימי ילדותו בקיבוץ. ככול צעיר בריא התגייס לצבא, צורף לחיל האוויר ועד מהירה נשלח לקורס טייס וסיים אותו בהצלחה. המשך הקריירה שלו כטייס הייתה שגרתית ושכיחה בקרב רבים מעמיתיו הטייסים: טייס קרב, סגן מפקד טייסת, מפקד טייסת, שחרור מהצבא, טייס באל על, טייס-מדריך באל על ולבסוף טייס בוחן. תוך כדי פיתוח הקריירה המקצועית שלו, נשא אישה, השלים השכלה רחבה באוניברסיטה, רכש נחלה כפרית ביישוב קטן בשרון, ועתה עמדה לפניו משימת-הטיסה האחרונה לפני יציאתו לגמלאות.
מטוס הבואינג 777 בטיסה מספר 038 שהמריא מישראל לנמל התעופה פירסון בטורונטו, היה מטוס חדיש, קל לתמרוּן, בעל ציוד מודרני, ומנוהל בעזרת מחשבים קלים להפעלה. לפיכך, אף על פי שמסלול הטיסה הצפוי היה שונה ממסלולי הטיסה הרגילים של אל על, וגם ארוך מהרגיל: נחיתת ביניים בטורונטו, והמשך ללוס אנג'לס – ציפו הטייסים לטיסה חלקה ללא בעיות מיוחדות. ההמראה עברה ללא תקלות אף על פי שהמטוס נשא כמות כמעט כפולה של דלק כדי שתספיק לטיסה עד היעד הסופי, לוס אנג'לס. כאשר הגיעו לגובה השיוט הדרוש, הורה אבנר אשרוב לקצין הראשון, חומי, להפעיל את הטייס האוטומאטי. העברת הפיקוד והשליטה לטייס האוטומאטי הייתה אות הן לקברניט והן לקצין הראשון להתרווח במושביהם ולהתכונן לטיסה קלה ובטוחה, הכוללת הצצה פה ושם לעבר המכשירים כדי לוודא שהכול מתנהל כשורה ואין פרץ ואין צווחה.
ברקע תא הטייס התנגן השיר של אריק לביא: "זה קורה שהדרך מתמשכת. זה קורה. יש ללכת, ללכת. שום דבר לא ידוע. לא שנה לא שבוע. יש לנוע, לנוע..." ובאמת כמו השתקפות מילות השיר, גם נתיב הטיסה נמשך ונמשך, שעה ועוד שעה, העיקר לנוע ולהתקדם, לנוע ולהתקדם. משך טיסה ארוך ציפה לטייסים. אחרי הנחיתה בטורונטו, אמור היה המטוס להמשיך בטיסה ללוס אנג'לס. סקירת מצב המטוס גילתה לאבנר שהכול מתנהל כשורה. צוות הדיילים פעל כמכונה משומנת היטב, כל המחוונים בלוחות הבקרה של המטוס הצביעו על מצב תקין, דלק היה בשפע, תחזית מזג האוויר הבטיחה טובות, הקצין הראשון שלו היה מיומן ומנוסה. אין מה לדבר – צפויה טיסה קלה ונוחה על הכיף כיפק!
ובינתיים לפני הצוות עוד שעות טיסה רבות. הקצין הראשון חומי, הציע לבלות את הזמן בשעשוע מקובל בקרב הטייסים, בשם: "את מי היית רוצה לפגוש?" הנשאל יכול להביע את רצונו לפגוש כל מי שעולה בדעתו כגון, דמות מהתנ"ך, גיבור ספרות, מדען, "פאם פאטאל", כוכב קולנוע וכיוצא באלה. לאחר מכן, באופן טבעי, נשאלת השאלה: "מדוע ברצונך להיפגש עמו?"
"אני," אמר אבנר בהעבירו את ידו בהרהור על סנטרו, "הייתי רוצה להיפגש עם בריאן סייקס, המומחה לתורת הגֶנים ולניתוח מולקולת הדנ"א."
"אוֹפּה...! איזה הפתעה! לא עם איזה חתיכה לוהטת... עם מדען, לא פחות...cool, man ... כל הכבוד! ו... מה פתאום?"
תשובתו של הקברניט הייתה סדורה, ברורה ומתומצתת:
"בכול אחד מאיתנו שוכן סוכן סמוי בצורת גן, הנושא תשדורת שאיננה דוהה כמו פפירוס עתיק, שאיננה מעלה חלודה כמו חרב האקסקליבר של המלך ארתור ושאיננה נתונה לגורמי הבלייה והסחיפה: הרוח, המים והאש. גילוי הסליל הכפול וצפונות הדנ"א, העניקו למדענים הן את יכולת הפענוח של הגן המופלא הזה, והן את היכולת לִנְבּוֹר בעברֵנוּ וּלְאתֵר את חווה אמנו, אֵם כל בני האדם! בריאן סייקס, המלומד הנכבד שאותו אני רוצה לפגוש, הצליח לפענח את מסתרי הגן הזה וגילה שבעה צְבִירֵי-גֶנִים דומים מאד, וכמעט זהים זה לזה, שמהם יצאו לעולם כל בני האדם. לשון אחר, נמצאה לא רק חווה אחת אלא שבע חוות-אמהות ... יתר על כן, הצלחתו עלתה כה יפה עד שעלה בידו לחרוץ משפט ולומר בביטחון מדעי היכן התגוררו כל אחת משבע האמהות של בני האדם."
"אוקי. ואם תיפגש איתו, אז מה?"
"אהה. זהו זה. אחת מהאמהות החוות מתוך השבע, כונתה בפיו, מטעמי נוחיות, בשם: קסניה. היא התגוררה לפני אלפי שנים במרחב הטונדרה שבין צרפת של ימינו ועד קזחסטאן. קתרין, חווה-אם אחרת מתוך השבע, התגוררה במרחב המשתרע במרחב שבין דרום איטליה עד שפך הדנובה לים השחור."
"אוקי הבנתי את הבעיה. אבל מה לזה ולך? מה אתה רוצה מהמדען?"
"פשוט מאוד. בריאן סייקס הגדיר גם את שטחי המחיה של כל אחת מהחוות-אמהות. ואולם ההגדרות הינן כלליות מדי, רחבות ובהחלט לא מספיק מדויקות. היכן נמצאת עיר מולדתי בראילה שברומניה? האם בשטח המחייה של קסניה, או בשטח המחיה של קתרין?"
"ו... למה זה מעניין אותך בכלל...?"
"מה זאת אומרת? כל אחד רוצה לדעת מי הוא? מאין הוא בא? מי אבות אבותיו הקדמונים? היכן התגוררו?" אפילו קו... קו... קונילמל היה אומלל כשלא ידע מי הוא..."
"קונילמל...? זה מהסרט...?"
"כן, בדיוק. הוא שר: '... אם אנ..ני אינ..ני אני – אז מי הוא מי אני'? אוקי. מספיק איתי. עכשיו תורך את מי היית אתה רוצה לפגוש?"
"לי זה ברור. אני רוצה – מה זה רוצה, לא סתם רוצה, מת לפגוש את המניאק שהמציא את רעיון האמונות הטפלות ואז לחנוק אותו במו ידי..."
"...?..."
"אני עצמי מעולם לא האמנתי באמונות טפלות, ואינני מאמין בהן היום. אבל זה לא הפריע לכול המי ומי להדריך אותי איך להתנהג בסיטואציות השונות. אם ראיתי חתול שחור חוצה את דרכי – אמרו לי: 'אל תעיז להמשיך בנתיב הזה. אסון ישיגך'. כאשר רשמו אותי לטיסה ביום שישי ה- 13 בחודש – הזהירו אותי: 'זה יום מועד לפורענות, תוותר על הטיסה'. כשסיפרתי שאני מצפה לתוצאות טובות בעניין זה או אחר – לא הניחו לי בלי לצוות עלי 'knock on wood!, או שהתחזית האופטימית לא תתממש...' אפילו לפני שעליתי לטיסה הזאת – דרשו ממני לחקות תנועת חמסה, חמסה, שאם לא כן..."
לא מן הנמנע שחומי היה ממשיך ומתאר עוד זמן רב את התנהגותם הבלתי רציונאלית של המאמינים באמונות טפלות, לעומת התנהגותו שלו, הרציונאלית, שאין בה סימן וזכר לאמונות טפלות. אלא שברגע זה נשמעה שריקת אזהרה של הטייס האוטומאטי, המודיע שיש להתחיל להתכונן לנחיתה.
הרחק לפנים כבר הסתמנו קווי המתאר של מסלול שדה התעופה ואבנר הורה לקצין הראשון לנתק את הטיס האוטומאטי, ולקבל את השליטה על המטוס. גלגלי הנחיתה הורדו בהצלחה, והמטוס החל מתיישר לנחיתה. מכות רוח פתאומיות, בעוצמה של 55 קשרים הכו במטוס. לפיכך החליט הקברניט להשאיר את המשנקים האוטומאטיים, מכיוון שבעתות של מכות רוח מהירות וחזקות, המשנקים מיישרים את המטוס טוב יותר מהטייסים. במרחק של שתי דקות לנחיתה, בגובה 1,200 רגל נטל חומי, הקצין הראשון את השליטה והניע קדימה את ידית ההפעלה כדי לקבל תוספת כוח משני מנועי הרולס רויס של המטוס.
אלא שברגע זה נתקעו בפיו דברי הביקורת שלו על האנשים המאמינים באמונות טפלות ובפליאה גדולה התיז בשפתיים קפוצות:
"מה לעזאזל? משהו לא הגיוני... המנוע איננו מגיב ואין מספק כוח... אין זרימת דלק... איך זה ייתכן? הרי המטוס תודלק בכמות כפולה של דלק שיספיק לו להמשיך בטיסה ליעדו ללוס אנג'לס... המחוונים על לוח הבקרה השתגעו..."
השאלה איך קרה שהדלק לשני המנועים הפסיק לזרום בבת אחת – לא הייתה רלוונטית כרגע. ברגע זה התעוררה בעיה והכרח גמור לטפל בה מייד. סיבות וגורמים – יידונו מאוחר יותר.
במהירות הברק העריך הקברניט הבכיר אבנר את המצב: המרחק מהמסלול כשתי דקות, הגובה 1,200 רגל, שני המנועים, שבקו חיים לכול חי והמטוס החל מאבד גובה. המטרה המיידית הינה: "למשוך" את השהייה באוויר ולקוות לנס והוא: שהמטוס יגיע עד המסלול ולא ינחת על הקרקע לפניו. מה גם שכול האזור במרחק קצר משדה התעופה היה מאוכלס בצפיפות בבתי השכונות המערביות של טורונטו, והגדר של מתחם שדה התעופה הייתה שזורה בשורת אנטנות.
נותרו לאבנר 15 שניות להחלטה. מה עושים?
להרים את הגלגלים? הפעולה תאפשר "להרוויח" גלישה של מספר מטרים נוספים, אך הקרבה לקרקע בטלה את האופציה הזו מכול וכול.
אולי להרים את המדפים? עוד לפני שהתגלה הכשל בפעולת המנועים הורידו הטייסים את המדפים. הפעולה הזו משפרת את השליטה במטוס במהירויות נמוכות כמו למשל לקראת נחיתה, הואיל והיא מגבירה את כוח העילוי אבל מאידך היא יוצרת גרר המאט את מהירות המטוס, לכן נדרש למטוס יותר כוח.
הברירה שניצבה לפני אבנר הייתה אכזרית: להרים את המדפים ולקנות למטוס תוספת מרחק, אבל בתשלום כבד של פגיעה קשה בקרקע שתוצאתה התרסקות העשויה להסתיים במוות של הנוסעים והצוות כאחד. או להותיר את המדפים במקומם ולפגוע באזרחים שלווים העוסקים לפי תומם בענייני יום-יום שלהם, ובתמורה "לקנות" סיכוי לנחיתה רכה יותר ולהציל, אולי, חלק מנוסעי המטוס ומצוותו...
הקברניט אבנר, בדומה לקצין הראשון שלו, היה חף מסגידה לאמונות טפלות. אבל הפעם, בלחץ הנסיבות, הניח את ידו על ידית הרמת המדפים תוך שהוא מלמל:
"חמסה, חמסה..."
חומי, הקצין הראשון, בדומה לקברניט שלו, היה חף מסגידה לאמונות טפלות. אבל הפעם, בלחץ הנסיבות, שילב את אצבעותיו, ולמראה הקברניט המטפל בידית הרמת המדפים מלמל:
"חמסה, חמסה..."
הבלתי יאומן קרה. המטוס נחת 200 מ' בלבד מהמסלול, קרטע והחליק עד המסלול, עלה עליו והמשיך בהחלקה 500 מטרים נוספים ורק אז עצר. צוות הדיילים פעל ביעילות צבאית. פרש את יציאות החירום ובתוך חמש דקות פונו כל נוסעי המטוס. בסך הכול ספגו ארבעים ושבעה נוסעים ושלושה אנשי צוות, לרבות אבנר עצמו, חבטות יבשות, סריטות מדממות, וחבלות קלות נוספות. הנוסעים והצוות התרכזו באחד האולמות כדי לאפשר לצוותי ההצלה והחירום של שדה התעופה לעשות את מלאכתם. ללא דיחוי החל הטיפול בנוסעים החבולים. חלקם טופלו במקום, וחלקם פונו לקבלת עזרה רפואית. כולם, למעט הקברניט אבנר שלא הסכים להתפנות לפני שמסר לשלטונות הקנדיים דין וחשבון ראשוני על האירוע.
ברור היה שתיפתח חקירה, שמטרתה לזהות את התקלה הנדירה שמנעה זרימת דלק לשני המנועים בבת אחת. אבנר זכר כי לפני שעלה לטיסה לטורונטו בדק את ספר רישומי המטוס, ומצא שם את פרטי המקרה שאירע לפני כשבועיים. כשהיה המטוס בדרכו מהית'רו לישראל התגלתה תקלה במיכלי הדלק שלו ובמחווני הכמויות הנמדדות בהם. הפגמים אמנם תוקנו, אך כלום ייתכן שיש קשר בין הליקוי ההוא, לבין התקלה הנוכחית?
אבק חשד החל מנצנץ בירכתי מוחו של הקברניט. אולי אירעה טעות בהמרה משיטת המדידה המטרית לבין שיטת המדידה האימפריאלית הנהוגה בבריטניה?
הרי כבר קרו דברים מעולם. הוא עצמו, הקברניט הבכיר אשרוב השתמש כחומר לימוד והדרכה בתאונה שהתרחשה במניטובה שבקנדה. במהלך טיסת אייר קנדה, אזל הדלק למטוס נוסעים מסוג בואינג 767, והמטוס שהיה בגובה של 40,000 רגל נחת בשדה תעופה מרוחק ונטוש. הסיבה לחוסר הפתאומי בדלק נבעה – כפי שהתגלה בחקירה, מאי התאמה בהזנת נתוני דלק שגויים, לפי חישוב פאונד אימפריאלי לליטר במקום חישוב לפי ק"ג לליטר.
אבנר רשם במוחו פתק מנטאלי, שנועד להזכירו להפנות את המידע הזה לתשומת ליבם של חוקרי התאונה הנוכחים. בינתיים, בכול אופן, עליו להתפנות לשם קבלת טיפול רפואי.
הרופאה בחדר הטיפולים הייתה סמל היעילות. החיוך החביב שעל פניה ומראיה הכללי שובה הלב, היו בבחינת בונוס בלתי צפוי. אולם התנהגותה המקצועית הפכה כעבור שניות מספר לבלתי מובנת ותמוהה. לפתע הפסיקה את פעלתנותה הרפואית, נסוגה לאחור צעד או שניים ונעצה באבנר זוג עיניים חקרניות וכחולות כשמים ביום אביב נאה.
ברגע שאבנר החל לחוש אי נוחיות מסוימת מלטישת מבטה, עשתה הרופאה צעד מהיר לפנים והחלה בסדרת פעולות בלתי מובנות ותמוהות עוד יותר. ביד אחת, כיסתה את רעמת השיער הלבנה שעל פדחתו של הקברניט, ובידה השנייה נטלה מברשת רפואית קטנה והצמיד אותה לשפתו העליונה.
תמה ומשתומם נשא אבנר בסבלנות את התנהגותה החריגה של הרופאה וציפה לקבל הסבר כלשהו. סבלנותו נשאה פרי, אם כי לא מייד מכיוון שההסבר החל בשאלה:
"אדוני הקברניט, יש לך בין הנוסעים אח או קרוב משפחה?"
"לא, מה פתאום? ככול הידוע לי בכול אופן, אין בקרב הנוסעים איש ממשפחתי. לא מודע, לא גואל ולא קרוב."
"אם כך, בוא עמי לחדר הסמוך."
ההפתעה שהמתינה לו בחדר הסמוך הכתה אותו בהלם. מכת-הלם לא פחותה בעצמתה, פקדה גם את הַיימֶה אייזנשטיין ששכב ברגלים חבושות על המיטה בחדר הסמוך.
לא צריך היה בדמיון יוצא דופן כדי להבחין שאם היה אבנר מגלח את רעמת השיער שלו ומגדל שפם, היה דומה להַיימֶה כשתי טיפות מים. ממש בן דמותו, תג לתג, תו לתו.
כל דקה פנויה במהלך שלושת הימים הבאים, שבה לא נדרש אבנר אשרוב לתת עדויות לצוות חוקרי התאונות האוויריות – הקדיש לשיחה פנים אל פנים עם הַיימֶה. אבנר האזין בסקרנות ובקשב רב לסיפורו הבלתי יאומן כמעט של הַיימֶה. מובן מאיליו שפרטי ההצלה המופלאה מההתנגשות עם המשחתת הבריטית לא היו זכורים לו, אבל הוא זכר היטב את ימי ילדותו במסגרת של משפחה מאמצת בבריטניה שלאחר זמן היגרה לארה"ב. עם הגיעו לבגרות, נישא והקים משפחה משלו, ובמשך כל הזמן שחלף מאז שעמד על דעתו ידע כי משפחתו הביולוגית נקלעה לאסון ימי ועקבותיה נעלמו במצולות.
כל העובדות החיצוניות והגלויות לעין הצביעו על כך שייתכן מאד, כמעט ודאי אפילו, שהַיימֶה – הוא ולא אחר, הינו מנחם, האח התאום שאבד בלב ים בעת ההיתקלות עם המשחתת הבריטית "אִנְבֶרְנֶס".
ואולם למרות שעל פניהן נראו כל העובדות כמתאימות, היססו השנים לקבוע דעה נחרצת. אבנר סבר שבלי הוכחה חד משמעית, הוא לעולם לא יעיז לחזור לישראל ולבשר לברטה, אמו, הנושקת עתה לגיל 85 – כי נמצא האח האובד. אם יתברר כי הבשורה איננה נכונה - ייגרם לה מפח נפש שישבור את ליבה, יזכיר לה נשכחות, ויוריד אותה ביגון שאולה. מה גם שבעלה נפטר לפני כשנתיים ולא היה לה עם מי לחלוק את הבשורה, או לחילופין את האכזבה.
הרופאה החביבה והחייכנית, שלמעשה יצרה בעינה החדה את הקשר הראשוני בין השניים, הגישה להם פתרון על מגש של זהב. בית החולים מָאוּנְט סיני רב המוניטין שבו עבדה, נודע במעבדותיו המשוכללות. בדיקה פשוטה של דנ"א תגלה חיש קל ובוודאות מוחלטת האם אבנר והַיימֶה אחים-תאומים – אם לאו.
ימים מספר לאחר שהתקבלו התוצאות סיים הקברניט אשרוב את עבודתו הקשורה לחקירת התאונה, וחזר לישראל. למרות שהנושא בער על לשונו וביקש להתפרץ החוצה, שמר על ריסון ואיפוק ולא גילה לאמו הקשישה דבר וחצי דבר. כעבור שבוע נוסף הגיע הַיימֶה ארצה יחד עם רעייתו ושלושת ילדיו לפגישה ראשונה עם אמו.
שבוע נוסף חלף לו ועבר, ושיאי ההתרגשות התפוגגו במידת מה. שני האחים התאומים ישבו להם בנחת במסעדת אבו-יוסף, פתחו שולחן ותוך כדי ניגוב חומוס עם טחינה ופירורי בשר, שוחחו על מה ששוחחו והשלימו פרטים בעניין זה ואחר.
כשהגיע הקפה מלוּוֶה בבקלאוה עסיסית בדבש, לגם אבנר בהנאה מהפינג'אן שלפניו וסכם את האירוע הדרמאטי והמסעיר שעברו:
"תמיד רציתי ללמוד יותר על נפלאות הדנ"א ועל מסתרי הגֶנים, כדי לדעת מי היא חווה-האם, שצאצאיה התגוררו לפני שנים בשפך הדנובה במקום שהיום נמצאת עיר הולדתנו, בראילה. את בריאן סייקס אמנם לא פגשתי, אבל מאידך – למצוא, בעזרת הדג"א אח תאום אחרי 60 שנה, זה גם כן משהו..."
