"תמיד לא היה פער ביני לבין הבנים, גדלתי בדיוק כמוהם. בסדר, הם למדו עוד דף גמרא, אבל זה לא שהחבר שלי, למשל, הקדיש את עצמו ללימוד. פתאום אחרי הבגרויות הרגשתי שהוא נעלם לי. מחשבה, פילוסופיה, הרב קוק, מהר"ל, כוזרי ברמה גבוהה, הוא חוזר הביתה עם ידע מפה עד להודעה חדשה, ואני פשוט כלומניקית, וזה פשוט נורא הפריע לי, ואז התחילו לצוץ שאלות. רגע, אין מסגרת שבה אני יכולה ללמוד?" ספר זה, הנשען על עבודת מחקר אנתרופולוגית, מתאר מקרוב את צמיחתן המהירה של "מסגרות" חדשות שכאלה - מדרשות לנשים דתיות צעירות, המציעות להן ללמוד את מה שנמנע מהן בעבר. סיפורי הלימוד של הנשים ארוגים בתהליכי עיצוב הזהות הלאומית, האזרחית והמיגדרית שלהן, ומפלחים את מישורי חייהן הפרטיים והציבוריים כאחד. התמונה המתקבלת הינה מורכבת, אולם עולה ממנה בבירור, כי באורתודוקסיה הישראלית העכשווית, מתרחשת מהפכה בצומת שבין יחסי הדת, הדעת וסדר המינים. ד"ר תמר אלאור מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרה "משכילות ובורות: מעולמן של נשים חרדיות" יצא לאור ב"עם עובד" בשנת 1992.