קביעתו הידועה של אריסטו, ש'הספרות נעלמה מן ההיסטוריה' כיוון שהיא מציגה אמיתות כלליות על בני האדם, 'את סוג הדברים שעשויים לקרות' לעומת ההיסטוריה שמציגה רק את 'הדברים שקרו', סייעה להגדרתן ולהתפתחותן של שתי דיסציפלינות זו כנגד זו בתחומים ברורים ונפרדים. ואולם, בהשפעת תורות הביקורת והפרשנות שהתפתחו בעשורים האחרונים הפך הדיון ב'ספרות והיסטוריה', שבדרך כלל היה אינטלקטואלי ומתודולוגי, הרבה יותר אקטואלי ואידיאולוגי. בהשראת מדעי-האדם החדשים דוגמת הפסיכולוגיה או האנתרופולוגיה, שבהן נודעת חשיבות עיקרית לסיפורים שמספרים ה'פציינטים', ילדים כילידים, על חייהם ותולדותיהם, ובעקבות חוקרי תרבות, חברה, ומדינה שהצביעו על חלקם של סופרים והיסטוריונים ביצירת (ואפילו ב'המצאת') הנרטיבים המכוננים של מדינת-הלאום המודרנית, פונים החוקרים בימינו מהפואטיקה של הספרות וההיסטוריה אל הפוליטיקה שלהן. ההכרה כי בני-האדם חיים - ולא רק מספרים - עלילות נרטיביות העלתה לדיון שאלות חדשות ביחס לעיצוב הספרותי של ההיסטוריה, כמו גם ביחס לעיצוב ההיסטורי של הספרות: מדוע וכיצד נוצרים סיפורים ייחודיים דוגמת אגדות-עם, מיתוסים או אפוסים בתרבות? האם ועד כמה הם מושפעים מתנאים ומאירועים היסטוריים? כיצד הם משפיעים על עיצוב הזהות האישית והקולקטיבית? ומהי הזיקה בינם לבין היצירה הספרותית האומנותית? שאלות אלו ואחרות נידונות בקובץ זה במחקרים מקוריים, עשירים ומגוונים, שבכל אחד מהם נבחנת יצירה היסטורית או ספרותית בהקשריה התרבותיים והפוליטיים הייחודיים. הקובץ כולל מחקרים בתולדות ההיסטוריוגרפיה למן ראשיתה באתונה הקלאסית ועד האסכולות המודרניות של 'אנל' וה'ניו-היסטוריציזם', לצד מחקרים בתולדות הספרות הכללית והעברית,למן הסיפור המקראי והאגדה התלמודית עד יעקב שבתאי, שצירופם יחד מאפשר התבוננות בהבטים השונים של ייצוג המציאות בהיסטוריה ובספרות כדרך שהתפתחה בתרבות המערב מתוך פרספקטיבה השוואתית.