שאנדור פטפי (1823-1849) הנודע שבמשוררי הונגריה. סמל כל הכיסופים הרומנטיים בארצו, ועם זאת – נטוע בקרקע המציאות שמתוכנה צמח.
מצא את מותו במלחמת השחרור של בני העם ההונגרי בעת "אביב העמים", ובגיל 26 כבר השלים את מעגל חיו. שני נושאים הם הנציבים במרכז יצירתו: האהבה לרעייתו לעתיד, הלא היא יוליה, והשאיפה לחרות כלל-עולמית (בצד שחרור עמו מעול זר). פטפי ידע להרחיב את גבולות שירותו גם אל תחום תיאורי הטבע, שהם בולט ביותר בנוף "השפלה הונגרית", אזור הולדתו של המשורר, וכן אל תהום היחסים שבין אבות ובנים.
במכלול שירתו של פטפי מצויים, בכפיפה אחת עם שירי אהבה בעל יופי נדיר לאישה, גם שירי אהבה שופעי חום אנושי רב לאב ולאם קשישים ולמראות ארצו.
לא לחינם זכה המשורר לכינוי "משוררם הלאומי של ההונגרים".
אוסף שיריו נקרא כיומן מרתק – על רקע תקופה נסערת כשהוא משקף את חוויותיו האישיות העזות שלאב המשורר, בכלים של שירה ציורית מאד.
דמותו של פטפי העסיקה את השירה העברית במשך דורות, וקמו מתרגמים שונים, אשר ניסו להתמודד עם כתיבה זו, תוך מאמץ להריק אותה מכלי אל כלי.