רינה נוימן מעבירה לנגד עינינו את מה שראתה ילדה בת עשר והרגישה כאשר נעקרה ממשפחתה, הוטלה אל מציאות חדשה שבה הוכרחה להסתיר את זהותה האמיתית, להצפין את יגונה שעה שנודע לה על אובדן הוריה ואחיה ולהיות נתונה לחסדיהם של אחרים. בקווים עדינים, בלי רצון לזעזע בתיאורים מחרידים - אנו שותפים לחוויותיה במצב בלתי-אפשרי. חיסולה האכזר של יהדות לובלין, השמדתו של גטו חלם - הילדה-נערה חולפת לידם, רועדת בנפשה ובגופה ומתגברת, כי הרמון לחיות חזק מכל. התמודדות יום-יומית עם הצפוי והבלתי-צפוי, כאשר חייה תלויים על בלימה וגורלה נתון ללא הרף בידיהם של אחרים, חלקם אוהדים וחלקם חורשי רעה - איזה עקבות משאיר קיום שכזה בנפשה של נערה שנותרה בודדת בעולם! סיפור ``רגיל`` של ניצולת שואה? לא. בלי רצון לפגוע בחשיבותם וערכם של אלה - ולוואי שכל אחד מהם היה מעלה את זוועתו האישית על הנייר, על מנת שלא תישכח - זהו סיפור מיוחד מאוד, כפי שהוא משתקף בזיכרונותיה של רינה נוימן, שהועלו על הכתב שנים רבות אחרי - ורישומם הוא עז, בלתי אמצעי, עדין ומחריד בעת ובעונה אחת. גיורא עמיר