“אתם עולים לרכבת הקלה בירושלים, בתחנת יפו מרכז, מתקפים את הרב קו, נזכרים לנשום.
כשאתם מתמקמים בנקודה שממנה אפשר לראות יותר מאשר הכתף של הברונטית השמנה שלפניכם, תסתכלו רגע סביב.
אנשים ברכבת הקלה עושים אחד מחמישה דברים:
בוהים.
סופרים כבשים.
מדברים בטלפון / מסמסים / מצייצים בטוויטר / גולשים באינטרנט...
שומרים על שיווי המשקל (או לפחות מנסים).
וקוראים.
(יש גם את אלה שדורכים על מישהו, אבל באמת לא הייתי ממליץ על העיסוק הספציפי הזה.)

אני מאלה שקוראים. כל בוקר, לפני שאני יוצא מהבית, אני ניגש למדף שלי או לארון הספרים ובוחר ספר אחד להניח בתיק, בהתאם לכלל הישן שלי, שראוי מבחינתי להקיף את כלל המין האנושי -

~ כלל הזהב של ההומו סאפיינס: לעולם אל תיתקע בלי ספר! ~

(לא תפחידונו בתורות! כשאתם הולכים לקופת חולים, או לחידוש רב קו ("מספרך בתור הוא 5748. תודה על סבלנותך." איזו סבלנות?), או לרכבת הקלה, או לכל אתר שעמום קולקטיבי אחר - יהיה לכם במה לקדם את פני הרעה.)


בקיצור, שלשום, אחרי שכלו כל הקיצין, ואת כל הספרים על המדף שלי כבר בלעתי, ולספריה לא הספקתי ללכת, ולסבתא שלי לא היה שום ספר להציע - ניגשתי אל המדף הכי מאובק בספריה ומצאתי שם חוברת דקה, תמימה למראה.

בגלל החוברת התמימה הזאת כמעט פספסתי את האוטובוס.

אני אפסיק קצת לקשקש ואניח לכם להתרשם לבד.


האהבה והשנאה תאומות,
אבל נדמה לי שהקדימה אהבה
להיוולד
בכמה דקות.
על זכות הבכורה הזאת
בניתי את חיי.
ולו דקות.

או:

השמיים מתכרבלים תחת הפוך הלבן.
צפור בודדת נושאת קרן שמש
ממזרח למערב.
קר עכשיו.
כל הצפורים כבר הדרימו
ורק את
נרדמת.

או:

תן לי רק עוד כמה רגעי חסד
בטרם קימה.
להתקפל תחת הכסת
החמימה
בהתפנקות של רוך
בטרם נצא שוב אני ואתה
לעוד יום ארוך.
החיים כל כך מדודים -
כמה רגעי חסד כאלה כבר יש
בין שש ושלושים
לשש ארבעים וחמש?

או (אחרון ודי, בי נשבעתי):

זה התחיל בהמהום מרוחק של רעם אחד
שעוד לא מבשר את החורף
וכמה טיפות שנשרו אחריו שלא לבייש
לא נעים
בא ברק חד וחלק בהבהוב שובבי מתגרה
בוא נראה אם תבוא אחרי
אם תתפוש
נו נראה
ופתאום
מפולת אבני קיץ וחצצי הסתיו
מתגלגלים
נערמים
עב לעב צו לצו

העולם נחרב ובוכה
דמעות בת יפתח שמותה לרגליה מונח
ודאי ומובטח
כיום הדין
והקיץ, אפילו הסתיו כבר מתחיל להבין
שנוצח

אבל פתאום, בבת אחת, הכל שכך.
מישהו נזכר, כנראה, ששכח
לכבות את הסופה -
וכך הגיעה גם היא, במפתיע,
אל סופה.


או (איך אומר אח שלי: שוב אחרון ודי. סליחה...)

הכל קורה לבד: המת אל מותו
החי אל בדידותו
עלה בשלכת

כל אחד מחכה לתורו
שיבוא
ללכת


כמו שאתם רואים: המילים פשוטות וקלות, המקצב והחריזה לא מוקפדים, אבל נועם מסוים וחן נמצאים ברוב השירים בספר הזה. באופן כלשהו יהודית בר חן מצליחה להעביר רגשות מורכבים בצורה פשוטה ונוגעת. בכמה קטעים היא הזכירה לי את ויסלבה שימבורסקה, באחרים את נתן יונתן. זה ספר שחלק גדול ממנו מוקדש לשכול ולאובדן, אבל אני נרדמתי איתו בחיוך.

בקרוב אצלכם.


נ.ב. לפעמים גם אני בוהה ברכבת. אבל אני לא דורך על אנשים.”