“"מקצוען – מי שחושב שאם יש לעשות משהו, יש לעשותו היטב
חובב – מי שחושב שאם יש לעשות משהו, לא נורא אם ייעשה רע" (עמוד 3).

גיבור ספר המתח "החובב" מאת רוברט ליטל (הוצאת עם עובד, 1988) הוא צ'רלי הלר, ברנש שקט, נעים לבריות (הוא אפילו צמחוני) שאמנם עבד כמפענח צופנים בסוכנות הביון המרכזית (CIA או "החברה" כפי שנהוג לכנותה) של ארצות הברית, אך היה רחוק מכל פעולה מבצעית. "הלר יצר, ואחר־כך פיענח, צפנים חד־פעמיים, שהם אמצעי־התקשורת היחיד הבטוח ביותר בעולם" (עמוד 25). חייו של הלר השתנו לבלי הכר כשטרוריסטים מוציאים להורג את שרה דיימונד, ארוסתו היהודיה. בהלוויה פגש הלר באביה של שרה, מר דיימונד. הלר נראה לדיימונד כאיש אופטימי. אופטימי מדי. "אופטימיסט הוא אדם שאינו יודע מספיק" (עמוד 35), אמר לו הוא עצמו ראה הרבה והיה במקומות רבים. "מקומות, בחורי, שבהם הזריחות והשקיעות אינן תופעות יומיומיות, כי אם נסים אמיתיים שעשה אלוהים" (עמוד 35). כדי להבהיר את כוונתו שיתף דיימונד את הלר כי שרד את אושוויץ. איך הצלחת להתאושש, שאל הלר. בעזרת הנקמה, השיב מר דיימונד. אמנם נקמה לא תשיב את אהוביו לחיים, אבל מניסיונו למד כי "זה החזיר אותי לחיים" (עמוד 40).

הלר השתכנע והחליט לנקום את מותה של שרה. בתחילה סירבו ב"חברה" לסייע לו, והסבירו בתירוצים ממינים שונים כי לא יוכלו לצאת בעקבות המחבלים. אז יצא הלר לפעולה. הוא השיג מידע מרשיע על הסוכנות ואיים לפרסמו בתקשורת אם לא יכשירו אותו כמלאך נקמות, כמתנקש, ויסייעו לו להרוג את שלושת המחבלים. תחילה, נשלח הלר ל"משק", בית הספר להכשרת סוכנים. "הלר הגיע אל "המשק", מיתקן רחב־ידיים ליד ויליאמסבורג, וירג׳יניה, שהיה רשום רשמית בספרים כמרכז מחקר וניסויים של הפנטגון. למעשה, זה היה מתקן השייך באורח בלעדי ל"חברה", 1820 דונם של מטווחים, מגדלי צניחה, אולמי הרצאות, חדרי לימוד" (עמוד 84). המתקן "שימש בעיקר כבסיס אימונים בסיסי לטירוני "החברה" .הלר עצמו עבר שם" (עמוד 84). אך היו שם גם מדריכים למספר מצומצם של חניכים שיידרשו לפעילות מבצעית שונה. פעילות "רטובה" (פעילות זו כונתה כך בגלל שלוליות הדם שהותירו מבצעיה). הוא הוכשר בקרב מגע, בירי ובשיטות חיסול שונות. מאמנו ב"משק", הקולונל הנדרסון, אמר להלר על מנהלי הסוכנות כי "הקרקע בוערת מתחת לרגליהם, אם הם מוכנים לסבול אותך. תרשה לי להשיא לך עצה ידידותית: מה שאתה יודע עליהם – לא חשוב מה – אל תאבד אותו" (עמוד 90). ועוד הזכיר לו כי "בדרך־כלל סוכנים עוברים את הקורס הזה במשך שלושה חודשים. אתה היית כאן רק שבוע וחצי" (עמוד 95).

ואז יצא הלר מעבר למסך הברזל, לפראג, שם היה בכוונתו להרוג את אלו שלקחו את חייה של שרה. שם, הוא התגלה אט אט, כסוכן שטח מיומן פי כמה משהעריכו מפקדיו. כך למשל, כשנתקל ביריב מיומן, שילר שמו, "אקדחו של הלר השמיע קול נפץ ונרתע. לוח הזכוכית הענק שבינו לבין שילר, התנפץ מפגיעת הקליע, ונעשה עמום" (עמוד 204). שילר נהרג. הלר ושותפתו , סוכנת צ'כית בשם אליזבת, התחקו אחר המחבלים, אולם במקביל גם אנשי "החברה" נעו בעקבותיהם. למפקדיו של הלר בסוכנות לא היתה שום כוונה לאפשר לו לסחוט אותם, מה גם שאם יצליח הלר במשימתו הוא עלול לגלות סוד שיאיים על הסוכנות פי כמה. ליטל כתב ספר מתח מהודק ומוצלח, כתוב היטב, שגם עובד פעמיים לקולנוע.”