פיטר הלמן מעלה בספרו את סיפורם של ארבעה מתוך מאות חסידי אומות העולם, שעצים על שמם נטועים ביד ושם בירושלים - ושל היהודים שנצלו בזכותם. הדברים כתובים בפשטות, תכופות מפיהם של האנשים עצמם, והם נושאים מטען מרגש של דרמה, שברון לב ותקווה. ראול לאפורטרי, מבריח הגבולות שהעביר מאות מצרפת הכבושה אל צרפת ``החופשית``; ליאוקדיה יארומירסקה, פולניה פשוטה שהגנה בחירוף נפש על ילדה שהצילה מתוך השיחים פשוטו כמשמעו; סיטסקה פוסטמה ומשפחתה, שאימצו את נורית והפכוה ל``דודניתם`` בתקופת המלחמה; פיטר הנרי ובני ביתו, שאיפשרו להוריו של רפי למצוא מסתור, שעה שבנם הקטן הפך לבן חסותה של ``דודה`` רבת תושייה, היא רגינה שומא. מאפיינת את סיפוריהם - ואת אלה של מאות חסידי אומות העולם האחרים - ענוונתנותם. איש מהם לא היה מעלה על דעתו לא לפעול לטובת הקרבנות, ואיש מהם אינו רואה במעשיו דבר יוצא דופן.
