בחמש השנים הראשונות של המאה העשרים הגיעה שירת ביאליק למרום פסגתה. בשנים אלה כתב ופרסם ביאליק, בזו אחר זו, את מרבית השירות הגדולות שלו, החל מצמד הפואמות האוטוביוגרפיות ``שירתי`` ו``זוהר`` (1901), דרך שתי הפואמות המרכזיות ``מתי מדבר`` (1902), ו``בעיר ההרגה`` (1903), וכלה ב``הבריכה`` וב``מגילת האש`` (1905). ב``הבריכה`` ניתן לראות את סיומו, ואולי גם את שיאו, של המהלך הפואמטי בשירת ביאליק, שתי המגמות הפואמטיות המנוגדות בשירתו, האוטוביונרפית והאפית, כפי שנתגלו בבהירות ב``זוהר`` מכאן וב``מתי מדבר`` מכאן. כמו נפגשו ב``הבריכה``. מפגש שממנו נוצרה הפואמה הארספואטית הגדולה והמורכבת ביותר בשירה העברית. ביצירה זו נתן ביאליק את הביטוי המרוכז ביותר לגרעין העמוק של עולמו הפואטי האמביוולנטי - ל``חידת שני עולמות, עולם תאומים; מבלי לדעת מי משניהם קודם``. אין להתפלא, לפיכך, שפואמה משוכללת וחידתית זו משכה אליה, לאורך השנים, פרשנים, מבקרים וחוקרים מכל הכיוונים ומכל הדיסציפלינות הביקורתיות, שביקשו לפרש ולפענח את חידתה. ספר זה כולל שלושה-עשר מאמרים שנבחרו מתוך קשת רחבה של דברי פרשנות; ביקורת ומחקר. המאמרים מובאים בסדר כרונולוגי, בהתאם למועד פרסומם הראשון. סדר זה מאפשר לקורא לעקוב אחר ההתמודדות הרצופה של הביקורת והמחקר עם יצירתו של ביאליק. הספר רואה אור בתמיכת משרד החינוך והוא מיועד הן לציבור המורים והתלמידים והן לקהל-הקוראים הרחב, ככלי עזר חיוני ומרתק להבנת היצירה.