בספר זה נבחנת כלל יצירתו הדרמטית של סמואל בקט, מגדולי המחזאים של המאה העשרים, באמות מידה הנובעות מן היצירות עצמן, ומתוך תשומת לב מיוחדת ליחס בין המדיום למסר. במערבולת הכאוס המאפיין את היצירות השונות, ובינות השקט והחושך של האין החוצבימתי, מתגלה מסר הומני עמוק, אולי אף פסימי פחות ממה שמקובל ליחס ליוצר הדגול. במחקר המקיף שלפנינו נידונים עיקרי אמונתו התיאטרונית של בקט ונבחנים אופני הגשמתה, באמצעות עליו האופיינים של המדיום: חפצים ותלבושות, חלל ותאורה, משחק ובימוי, קולות, לחישות וזעקות. שני פרקים בספר עוסקים בסרטי הטלויזיה של בקט ובתסכיתי הרדיו שלו, שהם חדשניים ומהפכניים לא פחות ממחזותיו, ואילו פרק מיוחד מתייחס להפקות הישראליות שנערכו למחזהו הידוע ביותר, ``מחכים לגודו``, באמצעותן מתגלה גודו כגיבור תרבות ישראלי לכל דבר... בקט הנו כוהן-ספקן של דת חילונית הומניסטית. במחזותיו, כמו בתסריטים ובתסכיתים שלו, משתמעת הזדהותו האידאית והפילוסופית עם האימרה הידועה: ``אני נוכח, משמע שאני קיים``. ואכן, על בימת התאטרון הבקטינאי מספיקה נוכחות נכה, עלובה ומושפלת של דמות גיבור כדי להתקיים, בסרטי הקולנוע והטלויזיה די שיצטלם כדי שיהיה ``שם``, ואילו בתסכיתי הרדיו אין צורך אלא שישמיע ``קול``. אבל גם כך הופכים גיבורים תאטרליים אלה למבטאים אותנטיים מאין כמוהם של התודעה האנושית, כשהם מסוגלים - גם על פי תהום - לומר ש``אין דבר מצחיק יותר מהאומללות``. על מנת לטעון כך הם זקוקים לאותו סוג של תבונה, אומץ והומור שרק מחזאי כסמואל בקט יכול להעניק להם. שמעון לוי, פרופסור לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, מבכירי חוקרי התיאטרון בארץ, מתמחה, בין השאר, במחקר, בתרגום ובבימוי יצירותיו של בקט. הוא פרסם ספרים ומאמרים רבים בארץ ובחו``ל על דרמה מודרנית ועל התאטרון הישראלי.
