"לא הייתי נכנסת אתך למיטה גם אם היית הגבר האחרון ביוון..."

לצן הרגע הראשון סלדה לידיה דנטו מגישתו היהירה של ניק אריסטו.
פניו הכהות והנאות, וכן העובדה שקנה את חברת התירות שבה עבדה –
לא הקנו לו הזכות להתייחס אליה כאל "רכוש החברה".
ועם זאת, למרות זעמה לנוכח שחצנותו, למרות השמועות שהוא עלול לפטר אותה
ממשרתה, לא יכלה לידיה להתכחש לגלי התשוקה שעורר בה מגעו הקל ביותר.
ניק רצה בה – אך על פי תנאיו שלו.
לידיה היתה נחושה בדעתה להוכיח לו שאין לקנות אותה – ואין להביסה.