אלכסנדר אלטמן, מבנאיה של חכמת-ישראל בזמננו, מגלם באישיותו צירוף נדיר של תלמיד-חכם רב-שורשים בתרבות היהודית והיסטוריון-הוגה, המעורה בתרבות המערב ומקורותיה. ואף-על-פי שהוא אמון על אובייקטיביות מדעית, מודע הוא לסכנות שב"היסטוריציזם בלתי-מחייב" ומאמין כי אין לשחרר את מדעי היהדות מ"זיקה לבעיות העומדות לפני היהדות והעם היהודי כיום".

אסופה ראשונה זו של מסות נבחרות מכתביו – המייצגת את ריבוי הפנים כמו גם את האחדות הפנימית שבמפעלו הרוחני – חובקת את היצירה היהודית לדורותיה מאז שורשיה המקראיים ועד לבעיות הקיום היהודי בימינו. לעומת שתי התפיסות הקוטביות – זו השוללת בשם ההלכה את הציונות ואת מדינת ישראל וזו העושה את עם ישראל ותורתו אסקופה למיתוס של ארץ-ישראל – מאירות מסות אלו את פניה הכלל-אנושיים של מורשתנו וחושפות את ההומניזם והסובלנות שבייסוד ערכיה.