לדוגמה אני חוטף במעופה את המלה ``זמן``. מלה זו היתה זכה בתכלית, מדויקת, הגונה ומהימנה בשימושיה, כל עוד שיחקה את תפקידה בשיחה ובהיותה מבוטאת בפי מישהו שביקש לומר דבר-מה. אך הנה היא לבדה במערכה, לאחר שתפסנוה בכנפיה. היא מתנקמת. היא מביאה אותנו לידי מחשבה שיש בה משמעות יתירה היא תכלית בפני עצמה, היא נעשתה תשוקה פילוסופית נוראה. היא נהפכת לחידה, לתהום, לעינוי המחשבה... כל מלה, כל אחת מן המלים המתירות לנו לעבור ביעף את מרחבה של מחשבה מסוימת ולעקוב אחרי הדחף שבמהלך האידיאה המעצבת לעצמה את ביטוייה, נראית לי כאחד מאותם קרשים קלים שמטילים מעל שוחה או מעל נקיק בהרים והמאפשרים את מעברו של האדם המהלך עליהם בתנועה מהירה. אכן, עליו לעבור בלא לשקול את צעדיו, עליו לעבור בלא שייעצר - ומעל הכל, אל ינסה להשתעשע בריקוד על פני הקרש הרופף הזה כדי לבחון את כוח התנגדותו!... שאם לא כן, עד מהרה ירעד הגשר השברירי ויתמוטט גם יפול לתהום. הוועצו נא בנסיונכם: תמצאו שאיננו מבינים את הזולת ואף איננו מבינים את עצמנו אלא הודות למהירות שבמעברנו דרך המלים. לעולם אסור להתעכב ולהשען עליהן, שאן לא כן אנו מסתכנים בהתפרקותו של כל רצף לשוני, ולוא הבהיר ביותר, לחידות, לאשליות מחוכמות אם פחות ואם יותר.

שם הספר
בית הקברות הימי - ומבחר הרהורים על השירה
האדם והקונכייה
השיבה מהולנד - Le Retour De Hollande
מבוא למתודה של לאונרדו דה וינצ'י