ב-1968 יצאו רוברט ונטורי, דניז סקוט בראון וסטיבן אייזנאוור, שלושה מרצים מאוניברסיטת ייל, מלווים ב-13 סטודנטים, לסיור לימודי בלאס וגאס. המטרה: לתעד את הארכיטקטורה המסחרית, הפופולרית, של הסטריפ - רצועת המלונות ובתי הקזינו של עיר ההימורים - כדי לנסות ולהבין מה אפשר ללמוד מגידול הפרא הספונטני שצמח בתוך שנים ספורות באמצע המדבר.


כעבור ארבע שנים, ולאחר מחקר משלים על ערי הפרוורים החדשות באמריקה, כינסו השלושה את המסקנות במה שיהפוך בתוך זמן קצר לאחד מספרי הארכיטקטורה המשפיעים ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20. ללמוד מלאס וגאס בא לערער על "הטעם הטוב" האדריכלי, על המשמעת הצורנית החונקת שהטילה התנועה המודרניסטית על עולם הארכיטקטורה, ובמקביל - להעלות על נס את הפלורליזם הדמוקרטי של הארכיטקטורה המסחרית, האקלקטית והעממית של אמריקה.


בעקבות השאלות שמעורר הביקור בסטריפ (אז מה באמת אומר מגרש החניה של הסופרמרקט?) מתגבשת אצל ונטורי, סקוט בראון ואייזנאוור ההכרה שארכיטקטורה "מכוערת ושגרתית" היא דווקא בסדר, שהחלל הוא לא הכול ושקישוט הוא לא פשע. ארכיטקטורה רלוונטית, הם טוענים, היא ארכיטקטורה שמפנימה את נחיצותו של הביטוי הסמלי, שמתאימה את עצמה לצרכים הנוכחיים של בני האדם ושצנועה מספיק כדי ללמוד אפילו מלאס וגאס.