בפעם הראשונה שאמא הרשתה לי להאכיל את אחותי הקטנה, הייתי בעננים. החזקתי אותה בעדינות, היא התכרבלה בין זרועותי, לוגמת מהבקבוק, ועיני לטפו אותה במבטים חמים. אבל כשהתבקשתי להחליף את החתול שלה, לא התרגשתי. נגעלתי! הוא הסריח! ולא היה זה ``אויר הרים צלול כיין וריח ארנים...`` המון דברים עברו עלי מאז שאחותי נולדה. היו רגעים שבהם שמחתי מאד, והיו רגעים שבהם החנקתי דמעות. בלילות היא לא נתנה לי לישון, והצוחות שלה הרעידו את הקירות. היא ספקה לי שפע של עבודה, מנעה ממני להתרכז בכתיבה ואף גרמה למריבה חמורה ביני לבין נילי, חברתי... נ.ב. בזכות אחותי הקטנה אני כבר לא ה``צוציק`` של המשפחה. היא הרבה יותר נמוכה ממני, אבל איש לא קורא לה ``צוציקית``. אני מכנה אותה ``פיצפנת`` והורי החליטו לקרוא לה...