רובנו בוחרים את הספר הבא שנקרא גם על-פי שם המחבר. ההחלטה לקרוא (או לעולם לא לקרוא עוד) ספר נוסף של מחבר שכבר קראנו ספר שלו מבוססת על הציפיה לדמיון כלשהו בין שני ספרים של אותו מחבר, אך גם על ציפיה לשוני ולגיוון, להיעדר מיחזור עצמי. יצירותיו של יוצר מסויים מעצבות ``עולם`` אופייני לו; ישות אינדיבידואלית כלשהי, מעין ``טביעת אצבעות``, שאינה רק לשונית. יש קוראים שיוכלו לזהות אינטואיטיבית את המחבר אפילו על סמך עמוד או פיסקה. מה נותר מן המחבר בדור המדבר על ``מות הסובייקט``, על ``מות המחבר``, ועל ``הולדת הקורא`` הכותב את היצירה (מחדש)? היכן יימצא המחבר, ועד כמה ניתנים לאיתור ולתיאור ה``קבועים`` של יצירותיו השונות והמגוונות - ושמא הקורא הוא שמכונן אותם? האם ניתן למצוא מוקד משותף, המתגלה בתמונת העולם, בדמויות, בעלילות, בדרכי המסירה, בלשון ובמשמעויות שביצירותיו של סופר מסויים? האם ניתן לאתר את גבולות המיתאר של היצירות, גבולות הקובעים מה לא יוכל להיכנס לתוך יצירותיו של סופך, או היכן ייכשל ? סמדר שיפמן יוצאת למסע מרתק במכלולי יצירותיהם של פוקנר והמינגווי - סופרים מנוגדים זה לזה מהרבה בחינות, שפעלו בו-זמנית באותה ספרות, בעוד שה``קבועים`` של פוקנר נגזרים מן האוקסימורון, במובן רחב של המונח - אלה של המינגווי נגזרים מן ``ההמעטה`` ה-``understement``, או ``ההיעדר``. לצורך בדיקה נוספת של דרך התיאור שלה היא מביאה את יצירותיו של מאיר שלו, סופר שונה מאוד משני האחרים, שאותן היא מתארת כבנויות סביב ה``היפרבולה``, ה``הפרזה`` שעוברת בהן תהליך של ריקון. בשלושת העולמות שמוך מקום נרחב לפעילותו היוצרת של הקורא, פעילות שספר זה הוא דוגמא לה; אבל שלושת היוצרים מתווים לפעילות זו מסלולים שונים ומובחנים.