“עברנו דירה לכאן, לגוש עציון, והתקשרה אלי רכזת האנגלית מבית הספר כדי לשאול באיזו הקבצה לשים את הבת שלי. אמרתי שהיא טובה באנגלית, אבל טובה-ישראלית, והיות והגוש אנגלו-סקסי אולי היא צריכה הקבצה נמוכה יותר. אחרי שנה וחצי היא כבר היתה בהקבצת הדוברות אנגלית. אבל זה לא משנה את הסיטואציה הדו לשונית כאן באיזור, ואולי אפילו ממחיש אותה יותר. אנשים כאן מדברים אנגלית, בשכונה, בחוגים ובבית הכנסת. המקומון מודפס בשתי שפות, מודעות הפרסומת בשתי שפות, וגם הודעות המועצה על מספר חולי הקורונה נכתבות בעברית ובאנגלית. התופעה הזאת לא חדשה לי. גם בשכונה שבה גדלתי דיברו ככה, היבריש, בליל של עברית ואנגלית יחד. גם המנחים שלי לתואר השני היו ככה - אני הייתי שואלת בעברית ומקבלת תשובה באנגלית. פינגפונג דו שפתי עם אנשים שעלו לארץ לפני עשורים אבל לא מרגישים שום צורך עמוק ללמוד את השפה, כי מבינים אותם גם ככה, והם מסתדרים.

ג'ואן קאס עלתה ארצה עם בעלה ג'ורג' ועם שני ילדים מתבגרים בתחילת שנות השבעים. היא כותבת כרוניקה, מעין יומן עליה המתאר את הקושי שלהם מול הכאן והשם, את חווית ההגירה, ההתאקלמות, הזרות, וניתוק הקשר עם המשפחה. זה סיפור שהוא קצת מעניין, כי עברו עליה כל מיני דברים, כמו הניסיון הראשוני להקים מכבסה בנוסח אמריקאי בארץ, יחד עם הקושי הבירוקרטי בהקמת עסק וביבוא מכונות וכדומה, הרצון שכשל להשתקע בקיבוץ, הויכוח מול הבת תהמתבגרת שבסוף חזרה לאמריקה, וחווית המלחמה יחד עם הגיוס של הבן. הסיפור גם לא מעניין במובן הזה שהוא מתאר מציאות ישראלי של לפני חמישים שנה כמעט. שחלקה לא השתנה, אבל חלקה הגדול דווקא כן. הרשימות נקראות כמו טורים אישיים בעיתון ישן, שמדלגים על מה שכבר לא רלוונטי רק כדי לקרוא פה ושם פסקאות שאולי כן מעניינות.

הספר נכתב כמובן באנגלית ותורגם. אולי זה אומר הכל. זה נכון שאפרים קישון הוא יחיד ומיוחד בכשרונו, אבל אם רצה או לא, אפרים קישון כתב את הפיליטונים שלו בעברית שאותה אימץ כשכבר היה אדם בוגר ובה ידע ללהטט לא מעט. ואם לא היה יודע - לא בטוח שהיה מי שיכול לתרגם אותו בקלות.”