אם יש תחום שאת אשר התחולל בו מאז המאה שעברה אפשר לכנות רנסנס - הרי זו הספרות העברית. אותה ספרות שנטלה על עצמה במודע תפקיד לאומי של "צופה לבית ישראל", ואשר בלעדיה לא היתה השפה העברית שבה לתחיה. דן מירון, מן המעמיקים והמקוריים בין חוקרי ספרותנו, בוחן מה היתה "הרפובליקה הספרותית" העברית בראשית המאה הנוכחית, עם חילופי הדורות הספרותיים. הוא תוהה על מבוכותיה ותר אחר סגולותיה וכיווניה. הוא שואל לטיבן של קבוצות הסופרים וה"אסכולות" בהתיחס אל הדורות הספרותיים: מה היה הגורם המשותף שקבע את מעמד הקבוצה כקבוצה והדור כדור? ואיך נתגלו על רקע זה קווי האופי הייחודי של כל יוצר כפרט? וכל אלה בהקשר ההיסטורי, החברתי והלאומי. ספר, שכעדותו של המחבר, הריהו כרך ראשון במעין "רומן נהר" מחקרי שילווה את התפתחותה של הספרות העברית במאה העשרים בארצות השונות שהיא קנתה לה אחיזה בהן ובנופים האנושיים השונים.

שם הספר
הספריה העיוורת
אם לא תהיה ירושלים - הספרות העברית בהקשר תרבותי-פוליטי
המתמיד - ביאליק
הרופא המדומה - עיונים בסיפורת היהודית הקלאסית
הסתכלות ברב נכר