דבר המחבר
הסיפור שלי מתחיל בשנת 1915, השנה השנייה של מלחמת העולם הראשונה. האימפריה העותומנית נלחמת נגד ברית המועצות לא הרחק מגבול טורקיה, במחוז אזרבייג'ן. הטורקים מעוניינים להחזיר את שליטתם בעיר אורמיה, שהייתה באותה עת בשליטה פרסית. תושביה היו מוסלמים — שיעים וסונים — וכן מיעוטים של אשורים, אזרים, כורדים, בהאים, סופים וכאלף יהודים חיו שם מאז גלות בבל. כמעט כל התושבים דיברו טורקית. אורמיה הייתה עיר יפה וגדולה. שכן בה בית חולים שהאמריקנים בנו שם במאה התשע־עשרה וטיפל בחיילים הטורקים שנפצעו בקרבות. באורמיה יכלו הטורקים לטבוח ארמנים רבים, ובאותה הזדמנות לא פסחו גם על היהודים.
בקרב היהודים הייתה מהומה גדולה. לא הועילו 2500 שנות מגורים בעיר שבנו האשורים. מקצת היהודים חוסלו ורבים נבזזו. הנשים והבנות נאנסו. שיירי הקהילה הקטנה נדדו לעירק, לארץ ישראל, לאמריקה ולאירופה, מעטים נשארו באורמיה וחיו שם עד שנת 1950. בשנה זו קובצה רוב הקהילה בידי שליחי הסוכנות היהודית והוטסה לישראל באישורו של השאח.
באותה עיר, במשפחה יהודית קטנה, נולד בשנת 1900 התינוק יעקב. אביו מרדכי היה סוחר בדים שנדד ברחבי טורקיה והרחיק לכת עד אזרבייג'ן הרוסית, דבר שהצריך הפלגות והיעדרות קבועה מהבית של כמה ימים בכל חודש. בהפלגות אלו שלח האב ידו גם בכתיבת שירה, באיורים ובאורנמנטים. מחברותיו נבזזו בשנת 1941, ביום הפרהוּד, שנפל על היהודים בבגדד. בשנת 1902 נולדה למשפחת מרדכי הבת לאה. האב נפטר בגיל צעיר ממחלה והשאיר אלמנה, בן ובת יתומים שידם קצרה מלפרנס את עצמם. למזלם גרה בשכנותם משפחה גדולה עתירת נכסים, משפחת מלמזאדה. זוג צעיר מבני המשפחה, שמואל ושמחה, גרו בשכנות לרבקה האלמנה ויתומיה יעקב ולאה. יעקב, שמלאו לו תשע שנים, נתבקש לעזור לזוג השכן בעבודות הבית כדי לאפשר פרנסה דחוקה למשפחתו. הילד נקשר למשפחה, ולצד עבודתו אצלם המשיך את לימודיו בבית המדרש והצטיין בלימודי תורה ותלמוד. לימים הצטרף גם לשאר עסקי המשפחה הענפים, אחר כך הצטרפה לעזרת המשפחה גם אחותו לאה. לזוג שמואל ושמחה נולדו עוד כמה ילדים.
תלאות המלחמה החריבו וניפצו את הקהילה ואילצו את שתי המשפחות לעקור משם לעירק. המסע היה קשה ומפרך ונעשה בהליכה ברגל, ברכיבה על סוסים, פרדות וחמורים. מלווי שיירות שדדו ובזזו אותם, והם הגיעו לעירק בחוסר כול. שם שוכנו בחאן ענקי עזוב בשולי העיר.
מרגע הגעתם כונו 'מהגרים' וחיו בדוחק, אך דרכיהן של שתי המשפחות לא נפרדו. הם נסחפו בתלאות החיים וחיפשו דרכים מכובדות למצוא את פרנסתן. שמואל מלמזאדה כיתת את דרכו כרוכל בין הכפרים הערביים סביב בגדד. האם לאה לבית מרדכי ושני ילדיה עבדו אצל משפחה אמידה ידועה בעירק.
כאשר מלאו חמש עשרה ליוכבד, בתם של שמואל ושמחה, היה יעקב בן עשרים וחמש. האהבה ביניהם, שצמחה עוד בהיותם ילדים, הבשילה לכדי נישואים.
יעקב ויוכבד הם ההורים שלי.
*
ספר זה הוא סיפורי האישי. הספר מבוסס על זיכרון משוחזר של ילד בן חמש, שחווה את הביזה הגדולה ואת הרצח ההמוני שפקדו את יהודי בגדד בזמן מרד רשיד עלי אל־גיילאני. במרד זה תמכו נאצים גרמנים, והוא ניזון מתעמולה מתמשכת בסיועו של המופתי של ירושלים, השיח' חאג' אמין אל־חוסייני. בתמיכה כספית נאצית רכשו את העיתון בשפה הערבית "אל־עאלם אל ערבי" והפיצו בו דברי תעמולה נגד היהודים. פרקים מספרו של היטלר "מיין קמפף" פורסמו בהמשכים מעל דפי העיתון. על קירות הרחובות ועל בתי יהודים רבים בערים בגדד ובצרה שסומנו מבעוד מועד צוירו ססמאות שטנה נגד היהודים. במרד שפרץ ביוני 1941 בסיועה של הממשלה הלאומנית שפעלה לגירוש הבריטים מעירק הסיתו הלאומנים הנאצים נגד היהודים, והם חוו את אחד הימים השחורים של גלות בבל.
אבי ואני
