"חומות הכלא מפרידות בין האסיר לחופש,
אך לחומות הכלא אסור להפריד בין האסיר לכבודו כאדם.
זכותו של האדם לחופש ניטלה מן האסיר,
זכותו של האדם לשלמות גופו ונפשו לא ניטלה ממנו.
האסיר נהנה מכל זכויות האדם, למעט אלה שנשללו ממנו
במפורש, או ששלילתן משתמעת כתוצאה טבעית הנובעת
מהמאסר עצמו.
האסיר זכאי לשוויון, לפרטיות ולשלמות גופנית ונפשית.
האסיר זכאי לחופש ביטוי וזכאי לחופש דת ומצפון.
כל הזכויות הללו אינן מוחלטות, הן יחסיות.
אפשר להגבילן לשם הגנה על אסירים אחרים ולשם הגנה על
אינטרס הציבור.
אך גם להגבלות יש גבולות, ההגבלה צריכה להיות לתכלית
ראויה ובמידה הדרושה."
(שב"ס, מתוך "זכויות וחובות האסיר")
זרם המים החזק שטף את שערי הקצר וגלש בין זיפי פניי הקוצניים.
עיניי הפקוחות טבעו בטיפות שזלגו משפופרת המקלחת. שתי ידיי
אחזו בריצוף הקיר הלבן והחליקו אט אט. אדי המים החמים מילאו
את החלל וכמו נתנו תחושה של אדם בודד על ענן כבד במרכז
השמיים.
ניסיתי להשלים ככל האפשר עם החיים שנכפו עליי, או שמא אני
כפיתי על עצמי. אף אדם לא נולד רשע. המגע עם אנשים אחרים הוא
זה אשר מעצב אותנו ויוצר את מה שאנחנו. רגשותיי אינם כשהיו עוד.
ליבי היה לאפור ולאטום. תחושות של כאב ועצב הלכו והתעצמו מיום
ליום. שרירי פניי כבר מזמן שכחו את תנועת החיוך.
לא רק אשיותי עברה תפנית חדה, אלא גם מראי החיצוני. אימונים
מפרכים בחדר הכושר גרמו לכל שריר בגופי להתבלט בשחצנות. רמת
האדרנלין בכלא גבוהה תמיד, כך שחדר הכושר הוא הדרך היחידה
המותרת לאזן אותה. בשני קצות עיניי צצו קמטים: קמטי דאגה, עצב
וגעגוע. עצמות לחיי התרחבו והתרחקו זו מזו, ואפשר היה להבחין
בהן בבירור למרות זיפי פניי.
החופש, העתיד לבוא רק בעוד עשרים ושתיים שנה, נראה עתה לא
ממשי. גם האפשרות לניכוי שליש על התנהגות טובה אינה משפרת
את מצב-הרוח, ודאי לא אחרי שנה אחת בלבד.
עשרים ושלוש שנים בגין הריגת שני אנשים – זה העונש שהטילה
עלי כבוד השופטת: "ההריגה נעשתה מתוך הגנה עצמית, אולם
הנאשם יכול היה לנהוג אחרת..." פסקה.
במשך החודשים שבהם ישבתי במעצר כחשוד ברצח, למדתי
שההבדל בין רצח להריגה הוא התכנון מראש. כל מה שאני תיכננתי
היה לשהות במחיצת רעייתי לעתיד בחוף הים. עשיתי מה שעשיתי
לאחר שסכין הוצמדה לצווארי, ולאחר שאהובתי הותקפה וכמעט
נאנסה. פעלתי מתוך הנגנה עצמית, אך הרגתי שני אנשים.
מדינת ישראל הגישה נגדי כתב אישום באשמת רצח. שני התוקפים
שנותרו בחיים שימשו כעדי ראייה מטעם התביעה. ענבל היתה עדת
ההגנה היחידה, וסיפרה על נסיבות המקרה. נציג המדינה דרש שני
מאסרי עולם.
כאן נכנס לתמונה עורך-הדין ששכרו הוריי. מנחם, המעביד שלי עד
אז המליץ עליו, והוריי שכרו את שירותיו במיטב כספם. "אעשה כל
מאמץ להקל את העונש," הבטיח.
"תגיד תודה שלא קיבלת שני מאסרי עולם," אמר לי לאחר הקראת
גזר-הדין ונעלם כלא היה.
האנסים הניצולים נחקרו, אך לבסוף לא הועמדו לדין.
אגף המשתלבים היה נוח יותר מאגף ההפרדה. כל אסיר צריך למלא
אחר ההוראות, לשמור על הסדר ועל המשמעת, ולהשתלב בהדרגה
בפעילויות שונות בכלא, כגון חוגים ואירועים שונים (ומכאן למעשה
שם האגף). הביקורים תכופים יותר, בטלפון יכולתי לדבר בלא הגבלה,
וכולם אכלו בחדר אוכל משותף. ארבעה אסירים שהו בכל תא, ולא
במקרה כונה המקום "אגף הסטודנטים החופשיים": החל מספירת
הבוקר ועד כיבוי האורות ונעילת התאים בלילה עשינו ככל העולה
על רוחנו, חוץ מלצאת מבין כותלי הכלא. לא היו זמנים מוגדרים
למקלחות או לדברים אחרים, פרט לשעת הטיול בחצר, לספירה
ולנעילת התאים. עם זאת, השעמום כאן תקף אותנו מכל עבר.
חלק מהאסירים טיילו להם בין תא לתא, כשהם מסתודדים וצוחקים.
היו ששיחקו שש-בש או קלפים, היו שקראו ספרים, והיו ש"שרפו את
הזמן" בחדר הכושר, כמוני, או בחוגי אמנות ויצירה שונים. מלבד מכון
הכושר, שובצתי גם בעבודות כלליות של סדר, ניקיון, שטיפת כלים
ועוד.
סגרתי את ברזי המים הכסופים וניגבתי בעדינות את גופי. במהלך
המקלחת, כרוב האסירים, נעלתי כפכפי גומי כחולים, שמא אדבק
במחלה כזאת או אחרת. לא חסרים חיידקים ונגיפים במקלחת
המשמשת עשרות אנשים בכל יום.
ליפפתי את המגבת הלבנה סביב מותניי, פלג גופי העליון נותר
חשוף, והתחלתי לפסוע לעבר תאי הקטן, שם התלבשתי. אחר פניתי
לטלפון הציבורי שבקצה האגף. כמו אז בפנימייה, נאלצתי לקטוע את
שיחת הטלפון עם אמי מפני שדמעות זלגו על לחיי ולא רציתי שהיא
תשמע אותי מתייפח שוב.
בעשר בערב הגיע הסוהר, ספר את האסירים בקפידה מוגזמת, ונעל
את הסורג במפתח שחוק.
שכבתי על גבי ברוגע. עשן הסיגריה חילחל עמוק לתוך ריאותיי,
שכפי הנראה כבר מזמן החליפו את צבען לאפור כהה. על הקיר לימיני
הביטה בי ענבל יקירתי.
צילמתי את התמונה הזו ביחידת הדיור שלנו בבאר-שבע, ביום שבו
רכשתי מצלמה דיגיטלית ורציתי לבדוק את השימוש בה. בגופיה אפורה
שגומיית החזייה השחורה מבצבצת ממנה, החלה ענבל לפזז מול עדשת
המצלמה. התמונה הראשונה צולמה בסלון. היא יושבת על הספה ושתי
רגליה צמודות ומושטות לפנים. משם זינקה אל המיטה ושכבה על
בטנה. שערה החלק התפזר על כתפיה החשופות, ידה שמשה כמשענת
לסנטרה וחיוך מתוק נפרש על פניה. עיניה הצטמקו וקמטי צחוק התגלו
בקצותיהן. על צווארה שכמו עוצב ביד אמן ענדה שרשרת כסופה, שני
שדיה המתינו בסבלנות מאחורי הגופייה האפורה.
"נו, תצלם כבר," ביקשה ענבל, שהתקשתה לשמור על תנוחתה.
מיקדתי את העדשה על פני המלאך שהיו מולי, ותיעדתי את הרגע
המתוק הזה.
"אוהבת אותך בכל ליבי," כתבה ענבל על רקע התמונה, עת מסרה
לי אותה בחדר ההתייחדות, לאחר שקיבלתי את אישור הנוטריון על
כך שהיא הידועה בציבור שלי.
מאז נהגה ענבל לבוא אלי באופן קבוע. גם הוריי לא החמיצו אף
הזדמנות לבקר, לעיתים עם דפנה ועם איתי. אבל חבריי הטובים, כולל
עידן ואבנר, נעלמו כלא היו. מי רוצה חבר הכלוא על שני מעשי הריגה!?
"ינעל ראבק," נשמע קולו של אברם "האתיופי", כשניסה לשווא
לתפוס יתוש בידיו. מיטתו של אברם היתה לי כגג. מספרים עליו כי
העלייה ארצה מאתיופיה דרך סודן "דפקה לו קצת את המוח". הרבה
אסונות אירעו בדרך הזאת, ויום אחד קבוצה של סודנים אנסה את
אשתו לנגד עיניו. אברם לא יכול היה לעשות דבר, משום שידע כי
האנסים יערפו את ראשו בן רגע אם יעז להפריע להם במעשיהם.
כשהגיע ארצה, לא תמו צרותיו. הוא ואחיו הצעיר שוכנו בשכונת
הקרוואנים באשדוד. אברם עבד בניקוי גגות וגינות, ובימי רביעי היה
עוזר לאחד הירקנים בשוק העירוני. למעשה, הוא היה המפרנס היחיד
בקרוואן שלו, שכלל שבע נפשות. מקום עבודתו איפשר לו להביא
הביתה בכל יום מעט פירות וירקות טריים ולאסוף מרצפת השוק עוד
כמה מזונות לא טריים במיוחד.
המצוקה והמחסור לא מנעו מהמדינה לגייס את אחיו לצבא. יום
אחד שב האח נסער, וסיפר שמנות הדם שנתרמות על ידי בני העדה
האתיופית מושלכות לפח האשפה, בעוד שירותי בנק הדם מתלוננים
כל הזמן על מחסור במנות!
אברם לא יכול להבליג על עוול זה. הוא הכין מכל פלסטיק, מילא
אותו בנזין, והלך לניידת התרמת הדם שחנתה במועדים קבועים בפתח
השוק. תחילה התחזה לתורם דם, וברגע מסוים שפך את הבנזין ברחבי
הניידת והצית גפרור. היות שסבר לתומו כי הוא עושה מעשה גבורה
ולא פשע, סייע לאישה מבוגרת שעמדה שם להימלט מהלהבות.
סקרנים התאספו סביב הדלקה, בעוד שהוא לא חדל מלזעוק לעברם,
"זו גזענות! אין לי דם שחור!"
הוא נעצר, אך עורך-הדין מהסנגוריה הציבורית שהוצמד לו שיכנע
את השופט שאברם פעל מתוך מצוקה נפשית ורגשית. גם פרקליטות
המדינה לא רצתה לעורר את זעמה של כל הקהילה האתיופית, ולכן
הוא שוחרר לביתו והמתין למשפטו.
מאז לא חזר אברם לדרך הישר. מדי פעם היה מכייס עוברים
ושבים בשוק, נהנה להרגיעם ולהגיש להם בקבוק מים כשהללו
גילו שאינם יכולים לשלם על המוצרים שזה עתה לקחו מהדוכן.
הכישרון שגילה והמיומנות שצבר הגבירו את שאיפותיו בתחום
עבירות הרכוש.
אברם לא הסתפק בסכומים העלובים שבזז מאותם אנשים קשי יום.
קרצו לו הווילות המפוארות באזור ט"ו, הרובע של עשירי אשדוד,
ומכוניות היוקרה שחנו לצידן.
לילה אחד התקרב אברם לחומת אחת הווילות, הביט סביבו, ולאחר
שווידא כי אין איש ער בסביבה, טיפס על החומה, שהיתה עבה וחזקה
אך לא גבוהה במיוחד, וקפץ אל חצר הבית.
על אף החשכה, התבונן אברם בעיניים כלות בשפע שסביבו: עצי
קוקוס מרשימים, שיחים גזומים להפליא, זוגות אופניים יוקרתיים
מונחים ליד הקיר, פסלי שיש מרהיבים, אגרטל ענקי ומבריק. היו שם
גם נדנדה גדולה יותר מזו שהכיר בגן הציבורי ובריכת שחייה שלא
היתה מביישת אף בית-מלון. בעיקר התפעל מפסל אישה עירומה,
שאליו ניגש ועשה בו "מעשים מגונים".
רעש מוזר הטריד את שלוותו. הוא הביט ממקום מסתורו, בין
האגרטל לבין פסל האל היווני, ונשמתו נעתקה: לנגד עיניו עמדו
שלושה כלבי רוטוויילר, נהמו, ריירו והתכוננו להסתער.
אברם ניסה לדבר על ליבם, אך הדבר רק הגביר את כעסם, מה גם
שמעולם לא למדו אמהרית. מכנסיו נרטבו כליל והוא צרח "שמע
ישראל!" פנה לאחוריו ופתח בריצה. כשחש נשיכה בעכוזו, ניתר
באוויר ונחת בתוך מי הבריכה.
אברם ניצל משיני הכלבים, אך לא משיני החוק. לאחר כשעה שבה
עמד האומלל במים בבגדיו, והתפלל שאחד הכלבים שעמדו והמתינו
על שפת הבריכה לא יקפוץ פנימה, משו אותו שני שוטרים, ותוך
שבועות אחדים נדון לתשע שנות מאסר.
עוד מיטת קומותיים היתה בתא הקטן שלנו, ועליה נמו אלקיים ועמרם.
אלקיים היה בחור צעיר ויפה תואר. סנטרו הארוך הוחזק בשרירי
לסתות מורחבים, פיו דק וארוך, אפו הסולד והמושלם כמעט גרם לי
לחשוב שזה עתה עבר ניתוח פלסטי. עיניו הירוקות הגדולות בהקו גם
כשדמעו וקיבלו גוון ורדרד עקב תחליפי הסם שקיבל ועקב הסמים
שהצליח להבריח פנימה. גם גופו השרירי היה בנוי לתלפיות, והוא
הקפיד לשמור על שריריו באימונים אינטנסיביים במכון הכושר.
מי שראה את אלקיים, סבר לתומו שאין אישה בעולם שתסרב
לחיזוריו, אך לא כך היה. ברחבי דימונה ומחוצה לה הוא נודע כאיש
שחצן ובלתי יציב שנוטה להתפרפר, כך שהנערות רחקו ממנו למרות
יופיו.
לילה אחד נסע עם חבריו למועדון ריקודים בתל-אביב. אלקיים
ציווה בגסות על בחורה לקום ולרקוד עימו. היא סירבה, אבל הוא,
מעורפל מאלכוהול, לא התייאש. הוא אחז בידה בחוזקה, חיבק אותה
ונשק לשפתיה.
אותה בחורה לא היתה לבדה. בן זוגה נעדר מהמקום באותו רגע כי
הוא וחבריו יצאו למכונית כדי להחדיר לגופם מעט קוק פרסי. כשחזר
בן הזוג וראה אדם זר מנשק את חברתו ואוחז בעכוזה, ניפץ מייד את
בקבוק הבירה שבידו על ראשו של אלקיים.
שום נזק ממשי לא נגרם לאיש החסון, אשר בתגובה דחף את עלמת
החן בעוצמה על בן זוגה, ושניהם נפלו ארצה.
תוך שניות הפכה רחבת הריקודים לזירת קרב אכזרית. במרכזה בלט
אלקיים הענקי. אגרוף לפנים בידו הימנית, בעיטה לאשכים ברגלו
השמאלית. חתיכים וחתיכות נפלו שדודים לרגליו, עד שלפתע חש
חבטה אימתנית בראשו וצנח ארצה. אחד הבליינים הלוחמים יצא
והביא עימו נשק בלתי קונבנציונלי – אלת בייסבול.
אלקיים שיפשף את עיניו ועמד להתרומם, אך קרס שוב בעקבות
בקבוק זכוכית שנופץ על קודקודו. בשלב זה אחז אלקיים בבקבוק,
נעמד על שתי רגליו, תפס בידיו את הבחור שאחז באלת הבייסבול,
וכשזה התכוון להניפה שוב – דקרו בשבר זכוכית היישר בליבו.
מפל של דם פרץ מחזהו של הצעיר, ועד שהגיע צוות ההצלה כבר
מסר האיש את נשמתו לבורא, ואלקיים מסר את שנותיו הבאות לידי
שירות בתי-הסוהר.
הסיכוי היחידי של אלקיים לזכות לצאת מתאו המעופש היה שחרור
מוקדם בשל התנהגות טובה, ולכן היה אסיר למופת: ציית לכל הוראות
הסוהרים, מעולם לא הרים ידו על אסיר, גם אם הותקף, ואפילו נמנע
מלנבל את פיו. כשנפגשנו, הספיק אלקיים לרצות שבע שנות מאסר
ונותרו לו עוד שמונה עד שאפשר יהיה לדון בקיצור עונשו. רק על
הסמים הוא לא הצליח להתגבר, ולכן התפלל כל רגע ורגע שלא ייתפס
על כך.
זוג יונים הגיח לפתע לעבר חלון תאי והשתולל בין הסורגים, דבר
שגרם לכמה נוצות להתפזר ולנחות היישר על ראשי.
הבטתי לעבר הזוג המאוהב הזה וקינאתי בו.
אילו ענבל ואני יכולנו לעוף, חשבתי. קמתי בזהירות ונעמדתי על
מיטתי, הושטתי את ידי ללטפם, אך הם נבהלו ועפו אל על.
עמרם, שישן במיטה מתחת לאלקיים, היה בשנות הארבעים המאוחרות
לחייו ושקל כמאה ועשרים ק"ג. שפם גדול עיטר את פניו ושרשרת
זהב ענקית ענד על צווארו. כל כפתורי החולצה פרט לשניים לא היו
רכוסים, וכך נחשפו בטנו הענקית וחזהו השעיר, שבמרכזו מתנוססת
המילה "חי" התלויה על השרשרת.
אין לי מושג אם עמרם היה שמו הפרטי או שם משפחתו, כי מעולם
לא נקרא בשם נוסף, ומהרגע הראשון ידעתי שעם עמרם לא כדאי
להתעסק. למזלי, מצאתי חן בעיניו והוא לקח אותי תחת חסותו.
עמרם היה הבן הצעיר במשפחה שבה שמונה אחים ואחיות. משפחתו
התגוררה בכפר הררי אי-שם במרוקו והייתה ענייה מרודה, כרוב תושבי
המקום. כדי להתקיים נאלצו בני המשפחה לגנוב משכניהם מזון וחיות
בית. לעיתים צעד עמרם עם אחיו באישון לילה כמה קילומטרים עד
לעיר הסמוכה, כדי לבזוז את עשיריה.
לעמרם, שהיה אז קטן וצנום, היו שני תפקידים עיקריים בפשיטות
אלה: לטפס על עץ גבוה ולהשגיח שאף אחד אינו מתקרב, ולהשתחל
לבתים דרך פיר הארובה.
לפקודת אחיו הגדול שלף עמרם הקטן את ציפורניו ותוך דקות
נבלע בצמרת, כחתול הנס מפני שיני הכלב. לא פעם שכחו האחים
את הזאטוט למעלה, מרוב שהיו מדוכדכים לקראת ההליכה הארוכה
המצפה להם כעת, תוך נשיאת מטען כבד. האח הקטן נאלץ אפוא
לרדת מהעץ ולעשות את כל הדרך לבדו.
כאשר חדר דרך פיר הארובה, היה אחיו קושר את שתי רגליו בחבל
עבה, וזה היה משתחל פנימה בזריזות. עמרם לקח מהבית חפץ או
שניים, ככל שיכול לשאת, הועלה באותה הדרך, מסר את החפצים
והורד חזרה, וכך שוב ושוב, לא פעם עשרות רבות של פעמים, עד
שהבית התרוקן כמעט כליל.
כמה שנים אחר כך נהרגו שלושה מאחיו בקטטת רחוב. עמרם דרש
נקמה, אך אביו הקשיש החליט לעזוב את מרוקו ולהשתקע בישראל.
אבל בכך לא תמו הצרות. גם בארץ היתה המשפחה חסרת כול,
ועמרם נאלץ לא פעם לסטות מדרך הישר. לא אחת "זכה" למעצרים
ולמאסרים ממושכים בשל פריצות, תקיפות, מעשי שוד או מעשים
אחרים.
עמרם היה איש מהיר חימה ונטה להתקפי זעם. הוא תיעב שלושה
דברים: הומואים, ערבים וסמים. כשהתחשק לאלקיים להחדיר לנחיריו
אבקה לבנה, הוא נאלץ לעשות זאת בתא אחר.
עמרם אמור לשהות בתא שלנו עוד שנים רבות, לאחר שירה בראשו
של אחד הפושעים הגדולים בארץ במהלך ויכוח על מיקום בית-קזינו
באזור הצפון.
אפשר בהחלט לומר כי שלושת חבריי לתא – אלקיים, עמרם ואברם –
היו העוגן שלי במבנה הקודר שחיי הובילו אותי אליו.
הכלא שבו נאסרתי נחשב לישן ביותר בארץ. נחום, הסוהר הוותיק,
אמר כי בכל רגע נתון יש בו כמעט אלף אסירים וכארבע מאות אנשי
צוות. האסירים מחולקים לאגפים, לפי צורכיהם היחודיים ולפי אורח
חייהם: דתיים, ביטחוניים, נקיים מסמים, משתלבים, טעוני הגנה,
משתקמים, שוהים בלתי חוקיים, חולים כרוניים ועוד מגזרים רבים.
אני, כאמור, שובצתי באגף המשתלבים. "משתלב" הוא אסיר שעבר
את תהליך המיון ונחשב לרגוע ולממושמע. הביקורים באגף זה היו
בתדירות גבוהה יחסית, והתעסוקה והפעילויות השונות היו בהיקף
נרחב יותר מאשר באגפים האחרים. ה"משתלבים" היו אסירים מכל סוג
וממגזרים רבים: דתיים, ערבים ועוד ועוד. אבל יש להדגיש, לא הכול
כאן קל ונינוח. זו לא קייטנה ולא בית-הבראה. גם באגף המשתלבים
קורים דברים נוראים בין אסירים, וגם בין אסירים לסוהרים – מכות,
דקירות, סמים ואפילו מקרי רצח.
האגף בנוי מבטון קשיח וכל חלון חסום בסורגי פלדה. יש תאים, חצר
טיולים מרושתת שבצידיה ניצבים מגדלי שמירה אימתניים, מקלחות
וחדרי שירותים המשותפים לכל הכלואים. לכאורה הכול רואה "האח
הגדול" היושב בחדר הבקרה בעזרת מערכת מצלמות וחיישנים וצופה
לכל פינה, אך יש דברים שבהם אפילו הוא אינו מבחין, ואולי אינו
מעוניין להבחין.
חדר האוכל הוא המקום היחיד שבו התאספו – שלוש פעמים ביום,
בעת ובעונה אחת – מרבית אסירי הכלא. לכן בזמן הארוחות הוקף
האולם בעשרות סוהרים שלא הסיטו את מבטיהם מאיתנו.
טיפוסים שונים ומשונים זללו כמו חזירי בר מורעבים. אסירים מכל
הסוגים ומכל המינים ישבו ישבו להם בקבוצות והסתודדו, רק אלוהים והם
יודעים על מה.
אני ושלושת חבריי לתא ישבנו תמיד בשולחן שתיים. באותו
שולחן ישבו גם שלושה אסירים נוספים, שהיו מקורבים לעמרם:
חיים, בן למשפחת פשע ידועה, ישב תמיד לצידו של עמרם
ושוחח עימו בשקט. הוא היה גבר גבוה כבן ארבעים, קירח ושחום,
"חייל" בארגון פשע. חיים נתפס על ידי המשטרה לאחר שירה צרור
מ'קלצ'ניקוב' לעבר שיירת מכוניות שהיתה שייכת למשפחת פשע
יריבה. הוא אמנם פגע במכונית, אך לא מילא את "שליחותו": איש
מהנוסעים לא נהרג. הוא נמלט מהמקום באופנוע כשעל גבו תלוי
הרובה. אופנוע משטרתי דלק אחריו, וכעבור דקות אחדות חסמו
ניידות משטרה את הכביש שבו נסע והובילו אותו לבית-המעצר.
אסיר נוסף היה גדי, האשכנזי הכי מטורף שהכרתי מעודי. הוא ובני
משפחתו שלטו אף הם בעסקי הפשע. לגדי היו פני ילד ושיער קצוץ
בהיר. קומתו היתה נמוכה ומבנה גופו רזה, אך לא סתם הוטל עליו,
האח השלישי במשפחתו, תפקיד גביית דמי החסות. בעלי עסקים רבים
בארץ הכירו את האשכנזי המטורף והאלים הזה, שלא היסס להכות את
יריביו ולגרום להם חבלות קשות. המשטרה שערכה מעקב ממושך
אחריו, לכדה אותו בעת גביית דמי חסות בחנות בסיוע שני "חיילים".
הוא נשפט ונידון לשש שנות מאסר.
דמות בולטת נוספת באגף ובשולחן האוכל שלנו היה גיורא, שתיאר
את עצמו כ"איש עסקים". זה היה נכון, אבל לצד עסקים חוקיים, כמו
פחחיה ומצבעה, היו לו גם בתי-קזינו, מכוני ליווי ועוד כמה נכסים
אסורים על פי חוק. רבים מ"חייליו" סרו למרותו גם כשהיה מאחורי
סורג ובריח. תמורת תשלום נאות, כמובן.
גיורא היה המנהיג הבלתי מעורער של האגף, וכל אסיר חדש היה
מוכרח להיכנס לתאו לריאיון. כבר ביומו הראשון כאן, מייד לאחר
שלחצתי את ידו של אברם האתיופי, קרא לי אחד האסירים וביקש
שאגש לתא של גיורא.
נכנסתי ומולי ישבו גדי, חיים, עמרם וכמובן גיורא. הרגשתי שאני
עומד למשפט חדש, בדיוק לאחר שמשפטי הקודם הסתיים. לא ידעתי
מי הם האנשים העומדים מולי, אבל משהו בתוכי לחש לי לשמור על
הפה הגדול שלי.
מייד התברר שהאנשים האלה ערכו תחקיר מעמיק עלי ועל עברי.
"הסיפור שלך עצוב," אמר חיים, גם אני ביטלתי פעם חתונה, כי
הבת-זונה התחילה להתפנק עלי..."
גיורא ועמרם צחקו בקולי קולות.
ניחשתי שלי אסור להצטרף לצחוקם, וגם לא לתהות למה זה מצחיק,
ונשכתי את שפתיי.
"שב כאן!" פקד גיורא בשקט והצביע על המיטה שעליה ישב.
עשיתי כדבריו, והוא הגיש לי סיגריה אמריקאית משובחת ויקרה
שהיה בלתי אפשרי לסרב לה.
האסירים נחלקו לקבוצות, והדבר השתקף בסדר ישיבתם בחדר האוכל.
סביב שולחן אחד נאספה "המאפיה הרוסית", שכללה אסירים מכל
רחבי ברית-המועצות לשעבר. הילכו אז שמועות שה"רוסים" מנסים
לכבוש אט אט את כל עסקיהם של הישראלים הוותיקים ומנצלים כל
מלחמת כנופיות לשם כך.
גם לרוסים שבכלא היו קשרי חוץ. הם היו מודעים היטב לכוחם
של גיורא, של חיים ושל עמרם, אך תמיד נדמה היה שהם מסתודדים
ומתכננים משהו, אולי "הפיכת חצר" בין כותלי הכלא.
עוד חבורה חזקה ומסוכנת היתה של הערבים. ולא, אין מדובר
באסירים בטחוניים, שכן הללו ישבו באגף משלהם, אלא בערבים
ישראלים שביצעו פשעים פליליים. למנהיגם קראו איברהים והוא
ואחיו שלטו בעסקי הסמים במרכז הארץ.
איברהים היה שמן מאד, על צווארו הכפול ענד שרשרת "מסבחה"
שנדמה היה כי לעולם אינו מסירה. את פניו כיסה זקן אפור, ועיניו
השחורות הגדולות בלטו מחוריהן, עד שלעיתים חששתי שהן יישפכו
החוצה. הוא התהלך תמיד בלוויית שומרי ראש, כשעיניו בוחנות
בחשדנות כל אסיר ואסיר.
גם אני, כמובן, זכיתי לסריקת רנטגן מעיניו החודרות. כאשר
התרחצתי, נכנסו לפתע למקלחות איברהים ואנשיו. לא ידעתי שהוא
מתרחץ תמיד לבדו, היה זה חוק בלתי כתוב באגף, שאיש לא טרח
לספר לי עליו.
"מן האדה? (מי זה?)" שאל איברהים את שני שומרי ראשו בעודו
ממתין שאגמור להתנגב והוא יוכל להתקחלח כדרכו לבד במקום.
אחד מאנשיו לחש באוזנו משהו. מאוחר יותר הבנתי שהוא אמר
שיש לי קשר לעמרם. איברהים קימט את מצחו בכעס, ואני נסתי משם
במהירות הבזק.
שגרת היום בכלא היתה אחידה ומשעממת. התעוררנו בחמש וחצי
בבוקר. בעוד פנינו אפופות שינה, היו הסוהרים עוברים מתא לתא
וסופרים אותנו כדי לוודא שאיש לא נמלט בחסות חשכת הלילה.
לאחר ארוחת הבוקר היו אסירי האגף פונים ללימודים ולעבודה,
ואלה שלא חשו בטוב היו ניגשים למרפאת הכלא.
מקום העבודה הגדול ביותר היה המתפרה. היה מצחיק לראות
את גדי הבריון יושב מאחורי מכונת תפירה חשמלית ותופר אפודים
זוהרים לשוטרים שנואי נפשו.
היו אסירים שעבדו במטבח ובחדר האוכל, שם זמנם הזדחל בין
קילוף תפוחי-אדמה לבין ערבוב סיר מרק. חלקם היו מגישים לנו את
המנות העיקריות, ואחרים פינו את חדר האוכל והדיחו את הכלים
לאחר הארוחה.
בנגריה ייצרו האסירים מדפים, ארונות ומוצרי עץ אחרים, ואיבזרו
את תאיהם ברהיטים. בנגריית הכלא גם תוקנו רהיטים שהתקלקלו או
שנשברו.
אני שובצתי במסגריה, שבה שרפתי את זמני בתיקון כיסאות ברזל
ושולחנות מתכת באמצעות ריתוך. לא פעם ריתכתי את קורת השער
שבמגרש הכדורגל וגם את הסולם שבו עלו הסוהרים לעמדות התצפית.
לאחר ארוחת הצהריים, השתתפנו בפעילויות של חינוך ותרבות
ובחוגים שונים: עזרה ראשונה, פוליטיקה, דת, אסטרולוגיה ועוד. אף
אסיר לא גילה כישרון מיוחד בתחום כלשהו, ואולי איש לא ראה סיבה
להתאמץ.
את מרבית זמני העברתי בקריאת ספרים. אהבתי לשכב על מעקה
הבטון שבחצר הטיולים, לראשי כרית ענקית ששימשה אותי אך ורק
לתחביב המיוחד הזה. בספריית הכלא היו ספרים רבים בנושאים
שונים. לעיתים בלעתי ספר בן שלוש מאות עמודים תוך יום-יומיים.
כמעט בכל יום היה מגיע אלקיים, עומד ליד הגדר ואומר בקולו
העבה, "בוא להתעמל, יא פרופסור." וכדי להבהיר את חשיבות העניין,
השליך עלי את המגבת שלו.
אכן, חדוות הקריאה לא מנעה ממני להתאמן כל יום במלוא המרץ.
במכשירי הכושר בכלא לא היה מתבייש אף מכון יוקרתי בעיר
גדולה. רק הסוהרים שעמדו לאורך הקירות כחומה בצורה הזכירו לנו
היכן אנו נמצאים.
טיפוסים כמו חיים, עמרם וגיורא לא השתתפו מעולם בשום פעילות.
כשרוב האסירים עבדו בפרך בכל פינות הכלא, הם היו מנמנמים
במיטותיהם או מסתודדים בחצר הטיולים – בדרך כלל כדי לנהל את
עסקיהם בחוץ ואת תעשיית ההברחות לכלא ומחוצה לו.
כל ערב, לאחר תום כל הפעילויות, שכבתי על מיטתי וקברתי את
פניי עמוק בכרית. עצמתי את עיניי וחשבתי על ענבל. איפה היא
עכשיו? מה היא לובשת? בכל מקום ובכל בגד שתיארתי אותה, היא
היתה האישה היפה, הטובה והחכמה בעולם. כך זכרתי שאני לא נעול
כאן לשווא, אני פה כי נחלצתי לסייע לאהובת ליבי.
בשבעה-עשר במרס, יום-הולדתה של ענבל, הונחו על סף ביתה
זר פרחים גדול ומעטפה שבתוכה תלושי קנייה בסך חמשת אלפים
שקלים. כשהייתי בן חורין, מעולם לא קניתי לענבל מתנה כה יקרה.