סיפור האספה בשכם (יהו` כד, א-כח) הוא יצירה ייחודית, חידתית, שעוררה את סקרנותם של חוקרי המקרא מתחילת המחקר. יצירה ספרותית מובהקת יש כאן, שחוברה על סמך כתובים מקראיים קודמים בהשפעת התפיסות והמציאות של זמנו של המחבר. בעל החיבור פונה אל החברה שידעה את עונש הגלות, חברה שמקצתה עובדת אלילים, והיא חולמת לשוב ולרשת את הארץ המובטחת. הדעת נותנת שהיצירה נתחברה בתקופת הגלות או לאחריה. יש בידינו סימנים ברורים שהמחבר אמנם הכיר את ההבטחות לאבות ואת תפקידו של משה בסיפור יציאת מצרים וברית סיני, אבל התעלם מהם. אין לו עניין אלא ביהושע, ועל כן הוא מייחס לו את הברית בשכם, שבה התחייב העם בפעם הראשונה לעבוד את ה` בלבד. יהושע הוא שנותן לעם חוקים וכותב אותם ב`ספר תורת אלוהים`. שני דברים בא המחבר להשמיע בסיפורו: האחד נוגע להשקפתו על ההיסטוריה העתיקה של ישראל, והאחר מיועד לדורו שלו, הנקרא להסיק את המסקנות מתולדות עברו. המחבר קרוב ברוחו, בסגנונו וברעיונותיו לאסכולה המשנה-תורתית, וייתכן שהוא נמנה עם אחרוניה. לאחר שייחסה האסכולה המשנה-תורתית ליהושע את כיבוש הארץ - כיבוש `אידיאולוגי` שאין לו ביסוס היסטורי - בא סופר הפרשה שלנו והרחיק לכת עוד, והעמיד את יהושע במקום משה: לא `משה` שני, אלא `משה` ראשון!