“הערת פתיחה - אני אוהב את הספרים והנושאים שעוסק בהם מיכאל בר זהר.
לגופו של ספר, למיטב זכרוני הוא הראשון בסדרת המבצעים הגדולים- לאחריו הגיעו גם המבצעים הגדולים של המוסד, השב"כ, וכו'.
ספר גדול וכבד פיזית תרתי משמע, מספר על הרבה מבצעים מוכרים בתודעה הציבורית, וגם כאלו שפחות.
מה הופך מבצע ל"גדול"? ככל דבר שמגדירים, בהתאם למגדיר. אבל לדעתי יסכימו כולם שמבצע סבנה, או המבצע שבו הרגו בלילה בפעולה מתואמת מאות מחבלים בלבנון יחשבו למבצעים גדולים.
ספר מעניין ומומלץ לקריאה.”

“"בקריירה הצבאית שלי השתתפתי במבצעים רבים, ובהם גם מבצעים עלומים. לא אחת הייתי גם בסכנת חיים, ירו עלי, נתקלתי במחבלים, איבדתי לוחמים וחברים שנפלו לידי. אבל מבצע העלאת יהודי אתיופיה, שבו השתתפתי כמפקד שלדג, היה החשוב ביותר, מהבחינה הלאומית, מכל המבצעים שבהם השתתפתי. המבצע הזה מקפל במהותו את כל הרעיון של בית לאומי לעם היהודי. הרעיון שאתה יכול לבצע את זה – זו הציונות. הוא לא היה מבצע הרואי של אנשים. הוא היה מבצע הרואי של מדינה. אני בן לניצולי שואה, ובמהלך הפינוי לא יכולתי שלא לחשוב לרגע מה היה קורה אם אז היתה לנו מדינה, אולי הכול יכול היה להיות אחרת? איך היתה נראית יהדות אירופה? שם באתיופיה הבנתי שמדינת ישראל עושה משהו גדול וחזק. יש תמונה שאני נושא עמי עד היום: אנחנו נוחתים בחושך. יוצאים מהמטוס שנראה כמו מפלצת נוראית, מגיעים אל האנשים שישבו מקופלים על הקרקע עטופים בשמיכה, נושאים אותם על כפיים אל בטן המטוס, הדלת נסגרת, ממריאים. הטייסים מדליקים את האור ואז נפגשות העיניים, המון עיניים מבוהלות נושאות אליך מבט ואי-אפשר לתקשר איתן. הדבר שהכי הפריע לי במבצע היה הרגע שבו באה לקראתנו, בשדה התעופה, השיירה הראשונה של העולים, ופתאום אני מבחין שעל המצח יש לאנשים מדבקה עם מספר. זה שיגע אותי וביקשתי שמיד יורידו את המספרים. מאז היו לי רגעים מרגשים של סגירת מעגל. פגשתי זמרת בלהקה צבאית שסיפרה לי, רגע לפני שהיא שרה את 'התקווה', שהיא היתה תינוקת במבצע שלמה." (בני גנץ, מפקד שלדג ולימים הרמטכ"ל. עמוד 222)

הספר "צה"ל - המבצעים הגדולים" מאת מיכאל בר-זהר וניסים משעל (יש לומר אלבום מהודר) ומתאר שלושים מבצעים גדולים של צה"ל מאז הקמת המדינה ועד ימיים אלו. כל פרק בספר סוקר מבצע אחר, נוסף על תמונות מן המבצע וכן עדות של לוחם או מפקד שלקח בו חלק. המבצעים כשלעצמם מרתקים, ועל רובם נכתבו כבר בעבר כתבות, מאמרים ואף ספרים. כך לדוגמה כשמדובר בהפצצת הכור בעיראק, בקרב המתלה, במבצע אביב נעורים ועוד... יחד עם זאת לא ניתן שלא להתרגש מן העדויות, אחת הנקודות היותר טובות בספר (אף כי לעיתים דומה כי המחברים היו יכולים לבחור בדמות בעלת תפקיד מרכזי יותר באירוע, למשל במוקי בצר במקום בתמיר פרדו במבצע אנטבה). כך כשמדובר בעדותו של עוזי עילם אודות פשיטת גדוד 890 של הצנחנים, בפיקוד אריק שרון, על מחנות הצבא המצרי בעזה בשנת 1955 (הידועה בשם מבצע "חץ שחור"), המביאה את הקורא לחוש כאילו הוא רץ עם הצנחנים : "כאשר סופאפו נהרג, הייתי במרחק של עשרה מטרים ממנו. פתאום הופיע לידי דוידי, והתהלך בשלווה תחת האש הכבדה. נעמדתי על ידו. לא היה לי נעים לשבת כשהסמג"ד עומד. ממנו למדתי להיות שלו ומאופק בכל הקרבות. זה נותן ביטחון עצום לאנשים שמאמינים שאתה יודע בדיוק מה את רוצה ולאן אתה הולך. החלטתי לתקוף את הבסיס עם ארבעה חיילים, היחידה מהכיתה שלי שלא היו פצועים. גזרנו את הגדר וטיהרנו את הבסיס מאחור. בסוף הגעתי עם חייל אחד בלבד למבנה של המפקדה. היו שם שתי מחלקות של מצרים שחלקם ברחו. אז הודעתי לדוידי שאפשר לפוצץ. חבלן הגדוד פריזנט וחייליו של הלל שנשאו על גבם את חומר הנפץ הגיעו, ופוצצנו את שני המבנים וגם את מכון המים." (עוזי עילם, מפקד כיתה ולימים יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית, עמוד 46) או עדותו המרגשת של הרמטכ"ל בני גנץ אודות מבצע "שלמה" המופיעה בראשית הביקורת.

לא תמיד נבחר הקרב המרכזי בלחימה. כך למשל בפרק אודות קרב הבופור. עדותו של רא"ל במיל גבי אשכנזי היא אולי החלק היחיד המעניין בפרק: "כסמח"ט גולני היו לי כמה רגעים קשים בקרב הזה. הראשון היה לאחר שהודיעו לי שמפקד הסיירת משה קפלינסקי נפצע. שלחתי את גוני הרניק להחליף אותו וכעבור שלוש-ארבע דקות מדווחים לי שהנגמ"ש שלו התהפך בתוך הכפר ארנון, השוכן למרגלות הבופור, והוא החל לרוץ ברגל עם כאבים בגבו למקום שבו נמצאים חייליו. אמרתי לעצמי, הנה שדרת הפיקוד נפגעה ועכשיו גוני נעלם לי... בתוך כמה דקות גוני מופיע בקשר, דיברנו, הקרב נמשך בתחושה של שליטה. הרגע השני היה בסיומו של הקרב, כשמודיעים לי שגוני נהרג יחד עם חמישה לוחמים. זה כאב לי מאוד. גוני ואני עברנו הרבה יחד, והרגשתי שאיבדתי לא רק מפקד מצטיין אלא חבר טוב, ולוחמים יוצאים מן הכלל. כשתוכנן קרב יום וזה התרחש בלילה, במצב שבו שדרת הפיקוד נפגעה, הסיירת ופלוגת ההנדסה ניהלו קרב ראוי לציון וזה הכול בזכות איכות הלוחמים, המפקדים והכרתם עם הבופור. עם תום הקרבות, כשירדתי מהבופור, לא האמנתי שנבלה שם כשני עשורים, ושבשנת 200 אני, כאלוף פיקוד צפון, אהיה זה שיפנה את הבופור ואת כוחות צה"ל מלבנון, עם קפלינסקי ובלי ארז גרשטיין ז"ל ורבים נוספים." (גבי אשכנזי, מח"ט גולני ולימים הרמטכ"ל. עמוד 186) ספק רב בעיני אם למרות היותו מרכזי בתודעה הציבורית לגבי המלחמה, היה מהותי ללחימה עצמה כמו למשל, קרב ההתקדמות של חטיבת הצנחנים הסדירה בפיקוד יה-יה משפך נהר ההאוולי לביירות מבצע אחר שנבחר בכדי לתאר את ימי השהייה בלבנון הוא מבצע "כחול וחום" (ועדותו של האלוף רם רוטברג, דאז מפקד כוח בשייטת 13, מספקת הצצה חטופה למה שעבר על הכוחות). נשאלת השאלה מדוע לו מבצע "נוף פראי" (במהלכו נהרג בנו של השייח נאסראללה) או מבצע "מהלך מבריק" אותם ביצעה יחידת אגוז בשנות התשעים? והיו גם אחרים.

"מלחמת יום כיפור היא חלק מהצופן הגנטי שלי. ההודעה על המלחמה נפלה עלי כרעם ביום בהיר. הודיעו לי בשעה 2:00 בצהריים. הייתי איש מילואים, נשוי טרי. מפקדי בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח רצו לשלוח אותי לקורס קצינים אך לא רציתי לחתום קבע, והשתחררתי. ערב ראש השנה נבחרתי למזכיר קיבוץ גרופית. כשהודיעו לי על פריצת המלחמה חשבתי שמותחים אותי. בערב כבר הייתי בסירקין עם חברי לפלוגה המסייעת, בחטיבת הצנחנים 55. ב-16 באוקטובר צלחנו את התעלה בגשר הדוברות. ספגנו הפגזות, אבטחנו את ראש הגשר, וסיימנו את המלחמה בעיר סואץ. אתה נמצא במלחמה, מטוסים תוקפים, רצף הפגזות, רצף היתקלויות. חשבתי שאני לא חוזר הביתה." (עדות משה יעלון, סמל מילואים ולימים הרמטכ"ל. עמוד 136) עדות זו של השר יעלון המופיע בפרק אודות מבצע "אבירי לב" לצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, היא אחד המקרים הבודדים בהם נבחר אירוע מרכזי ומהותי שטוב היה שהופיע בספר, על אף העובדה שכב נכתבו עליו תילי טילים. מבלי לגרוע מכבודם של אף מבצע ואף מלחמה, היה זה מבצע זה במלחמה הגורלית הזו שהפך את הקערה על פיה ואפשר להשיג ניצחון צבאי (אם כי לא מדיני) שהביא לבסוף לביצוע מהלכי הכרעה בחזית הדרום.

משום מה בחרו המבחרים לסקור בראשית הספר את מבצע "עמוד ענן". מדובר במבצע מוגבל, שכלל בעיקרו הפעלת אש מנגד וכוננות לכניסה קרקעית לרצועה (גם עבדכם הנאמן היה בין מגויסי המילואים למהלך זה) שלא בוצעה. לא ממש צליחת תעלת סואץ, כיבוש הכותל או אפילו מבצע כארמה. מנגד גם כאן בולטת לחיוב עדותו של מפקד החזית, האלוף במיל' טל רוסו: "השגנו במבצע הזה את מה שרצינו ואף יותר מכך. פגענו קשות בחמאס, ביצענו סיכולים ממוקדים לבכירים בזרוע הצבאית, הרסנו כמעט לחלוטין את מערך הרקטות ארוכות הטווח ואת רוב הרקטות לטווח הבינוני. פגענו ברוב מחנות הצבא, במתקני האימונים, בתשתיות הכלכליות ובמשרדים. לא נותרה בעזה אבן על אבן שיש עליה חתימה של החמאס, ולמפקדי החמאס אין בתים. מוחמד דף הוא שניהל את המערכה בצד של החמאס. ידעתי שהוא ילך על הקצה, גם תוך סיכון שהדבר יוביל לכניסה קרקעית. הוא רצה להשיג הישג בכל מחיר אך לא הצליח להביא לתוצאה משמעותית. במהלך ימי המבצע שנתי נדדה. הייתי מוטרד מהאפשרות שנעשה שגיאה במרחב שקראתי לו 'בין כפר כנא לכפר גלעדי' – מצד אחד, האפשרות שיהיו טעות ונזק אגבי שיגרום לפגיעה בלגיטימציה של המבצע; ומצד שני, אירוע של פגיעה משמעותית באזרחינו או בכוחותינו. מדי יום הייתי צריך להתמודד עם דילמות שהתעוררו במהלך המבצע. לדוגמה: הגיע לידינו מידע שלפיו מפקד גזרה מסוים של החמאס נמצא בביתו, והיינו צריכים להחליט אם אנו מסכלים אותו שם. שקלתי והחלטתי שלא לתקוף בכדי לא לפגוע בבלתי-מעורבים. הרגישות של צה"ל והזהירות שלא לפגוע בחיי בלתי-מעורבים הצילה חייהם של רבים ממפקדי חמאס והג'יהאד האיסלאמי-פלסטיני. באם החמאס יחדש את הירי בצורה כזו או אחרת, הוא יסתכן במכה חזקה וכואבת יותר. הפעם רף התגובה יהיה אגרסיבי יותר וזה יעלה לו ביוקר רב." (טל רוסו, אלוף פיקוד הדרום בעת המבצע. עמוד 22)

הספר דומה מאוד במתכונתו וברוח העולה ממנו לאלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים, שהיוו חלק מן ההיבריס שהביא על המדינה את מלחמת יום הכיפורים. צה"ל המצטייר מן הספר הוא צבא שאינו יודע כישלון מהו, מעולם לא עמד בפני בעיה מבצעית או אסטרטגית שלא היה יכול לה או לחילופין לחם בעימות אשר ערער את אמות המוסר שלו. נוסף על כך, אף כי ראויה בחירתם של המחברים במספר מבצעים שהתרחשו בעשרים השנים האחרונות, הרי שראוי היה לבחור דווקא באחרים ואולי אף לתת מקום ליחידות ולמבצעים שכללו יחידות פחות מיוחצ"נות ומתוקשרות כמו שייטת 13, שכבודה במקומה מונח. פשיטת השייטת בצור, במלחמת לבנון השנייה, אכן היתה כל מה שאמר עליה אחד מפקדי הכוח הפושט: "במבצע הזה הופגנה יכולת מקצועית גבוהה ביותר. הוכחנו לחיזבאללה שאנחנו יכולים להגיע לכל אחד מהם, בכיר ככל שיהיה ואיפה שלא יהיה; אף אחד מהם לא יכול להרגיש בטוח. סגרנו מעגל במהירות עם המחבלים שהיו אחראים לירי הטילים על חדרה. זה היה מבצע שמאפיין את השייטת: דבקות במטרה, לחימה בתנאים קשים, חדירה לעומק שטח האויב ואמונה ביכולתנו." (אלוף-משנה ר', לוחם שייטת ולימים מפקד שייטת 13. עמוד 246) אבל מנגד גם במלחמה זו, כמו גם במבצעים אינספור כנגד הטרור הפלסטיני, בלטו לוחמי צה"ל המשרתים ביחידות הנושאות על גבן את המשא הכבד של הביטחון השוטף כמו גם נשלחות אל פני המלחמה החזקה.

מח"ט כפיר לשעבר, אודי בן מוחה, התייחס לספר בראיון ואמר כי: "ללוחמי החטיבה יש גם סיפורי גבורה שלא זכו עד כה לאזכור. העיתונאי נסים משעל פרסם לאחרונה ספר על המבצעים הגדולים של צה"ל. אנחנו הצענו לו לכתוב על שני מבצעים שהחטיבה ביצעה, אך הוא לא הכניס אותם לספר. שלחתי לו מכתב אישי ובו הסברתי כמה זה חשוב להכניס את המבצעים 'דרך המלך', תחת פיקודו של מפקד אוגדת עזה באותה תקופה, שמואל זכאי, ו'צעד מזרחי', תחת פיקודו של אלוף אביב כוכבי. אלה שני מבצעים מאוד משמעותיים שהתרחשו בשכונת זייתון בעזה. הם נקודת תפנית עבור החטיבה ובכלל, נגד הטרור הפלסטיני" ("הלוחמים בכפיר סוללים לעצמם את הדרך" מאת אמיר בוחבוט, באתר וואלה!, 15 במאי 2013‬) נכון הדבר. מבצעי צה"ל ראויים לספר שיתעדם. פועלם המרשים של לוחמי ומפקדי צה"ל בכמעט 66 שנות המדינה בהחלט ראוי לכך. אבל לא במתכונת זו, ולא בלי ביקורת עצמית נוקבת, שכן בצד הגאווה יש לבחון בחינה נוקבת היכן כשלנו. האויב לא שוקד על שמריו ובצד התהילה יש לברר לעצמנו מה לקחת הלאה ולשמר ומה יש לשפר. מומלץ למי שזו החשיפה הראשונה שלו לפעולות המופיעות בספר. מעבר לזה אפשר לא חובה.

"צה"ל - המבצעים הגדולים" מאת מיכאל בר-זהר וניסים משעל,
הוצאת ידיעות ספרים,
בשנת 2013,
מכיל 272 עמודים.”