“לאורך השנים נאמרו על ידי המורים שלימדוני משפטים שונים ומשונים, בין אם פתגמים, אמירות וכדומה, אך רק מעטים נחרטו בי באמת והמשיכו עימי הלאה. אחד המשפטים הללו הוא: זו לא הכמות, אלא האיכות. משפט שנהגה על דל שפתיה של מורתי פעם אחת אך אני נצרתי אותו בליבי תמיד ומרבה להשתמש בו כבדרך קבע.
כשסיימתי את קריאת הספר, ישר זינק אלי המשפט הזה: זו לא הכמות אלא האיכות!
המשפט כאילו נברא למען הספר הזה, ממש כך.
ספר זה אומנם קצר, רק מאה עמודים לכל היותר אבל הוא כל כך נוקב, כל כך עוצמתי, כל כך מדבר אלינו, בני האדם. ניתן לראותו כפשוטו, כמתמקד בחיות בלבד או כמהווה אלגוריה על האדם, על היחס בין איש לרעהו.
ספר זה שונה ומיוחד משאר ספריו של גוטמן מכיוון שהסיפור מתרחש בצרפת ולא בישראל, ואין כאן שום איזכור של ההיסטוריה של ארץ ישראל ותל אביב בפרט, כפי שגוטמן הרבה לספר אודותיה.
סיפורינו מתחיל בביקורו של גוטמן בצרפת והתיישבותו בבניין דירות, אצל אישה מבוגרת אילמת-חירשת, לאישה זו ישנה כלבה אהובה שהיא שומרת עליה מכל משמר. לצד האישה בבניין מתגוררים דיירים נוספים. גוטמן מתחבר במהרה עם דייר אחד שמספר את סיפורו וסיפורם של שאר הדיירים בדבר הכלבה ביאטריצ'יה, והוא מסביר לו שבתחילה, כשרק הגיע לגור באותו הבניין, שנאתו לכלבה הייתה רבה וניסה בכל דרך אפשרית לסלקה מדרכו, אך עם הזמן, החלו להתהפך היוצרות- בעוד הוא רכש רגשי חיבה אל הכלבה, החלה בעלת הכלבה לחוש רגשי משטמה כנגדה ולהתאכזר אליה קשות. אותו הדייר מבקש מגוטמן לעזור לו בנוגע לכלבה המסכנה שבעלתה מתעללת בה.
באישון ליל שינתו של גוטמן נודדת והוא מחליט לצאת לטיול לילי. בדרך כלשהי רגליו מובילות אותו אל גן חיות ושם הוא מתיידד עם שומר גן החיות המטפל בגור אריות שהתייתם מאימו.
האם זהו גורל? או יד האלוהים נגועה בדבר? כך או כך, מחליטים השניים שביאטריצ'יה תאמץ את הרך הנולד אל חיקה ותהיה לו לאם.
וכך היה, בתחילה בהיסוסים, בגישושים ובחששות, ביאטרצ'יה מתקרבת אל הגור, מרחרחת אותו, קולטת את דמותו, ולבסוף, לרווחת כולם- היא מסכימה לשמש לו כאם.
הימים עוברים והשניים לא נפרדים זה מזו אף לא לרגע, ביאטרצ'יה מתנהגת אליו בצורה כה אימהית שלעיתים הקורא נוטה לחשוב שאימו האמיתית לא הייתה נוהגת בצורה הזאת. השניים קשורים זה לזה בלב ובנפש.
ההרגשה שעוטפת את ליבך בעקבות יחסי השניים היא הרגשה חמימה, של שמחה ושל רוגע, אתה מרגיש טוב עם העובדה שהדברים מסתדרים להם בנינוחות, כאילו השניים הם חלקים של פאזל שזה עתה הושלמה הרכבתו- לזה חסר אימא, ולזו גוריה מתו- צרף אותם יחדיו וקבל את הצירוף המושלם!
לצערך, רק בדיעבד, אתה מבין שזה לא כפי שפיללת. ככל שאתה ממשיך בקריאת הספר, אתה למד על הקשיים הכרוכים בגידולה של ביאטריצ'יה את בנה.
אם בהתחלה אתה מרגיש שהצירוף הזה נוצר מהשמיים ואין טבעי ממנו, המציאות מכה בפניך, ואתה מבין שחוקי הטבע הם חזקים יותר מכול- אריה וכלבה לא נועדו לדור בכפיפה אחת.
גור האריות מתבגר, מתפתח, רעמתו מתנוססת לה בגאון והוא כבר גבוה פי כמה מאימו הקטנה שבאופן מצחיק ומכמיר לב כאחד עדיין חשה בקרבה את הצורך לגונן על ילדה, גם אם הוא ארי גדול וחזק שאינו זקוק לתמיכת ודאגת אימו.
הרמזים הללו, בדמות התפתחותו המהירה של הארי, הם אלה שגורמים לך לחוש את התחושה המבשרת רעות, תחושה שקשה להסבירה, כי על פני השטח הכול טוב ויפה, השניים זוכים לתהילה עולמית שמפרסמת את גן החיות וביאטרצ'יה ממשיכה בתפקידה כאם מסורה.. ואוהבת, אך משהו שם בכל זאת אינו כשורה, כל הסימנים מופיעים על הקיר.
ואז הנך מגיע לסוף, ובחרדה גדולה מגלה כי צדקת, כי זה נכון. החששות התאמתו.
כפי שרשמתי בתחילת הביקורת, אומנם הסיפור מתמקד בשני בעלי חיים שהם גיבוריו של הסיפור, ולא גוטמן עצמו, שבספר הוא על תקן מספר גרידא ותו לא. עם זאת, בהתבוננות מעמיקה, כשאתה כבר מתאושש מהסוף המוזר והמחריד, מתפנות מחשבותייך ואתה רשאי להרהר במסרים הסמויים שמצויים בספר, שכל תכליתם הוא אנחנו, בני האדם. שתוך שבריר שניה אחת, תוך רגע אחד, חיים יפים ושלמים, יכולים להיגדע בגלל שגיאה קטנה שאנו עושים, בין אם אלה חיים אמיתיים או מטאפוריים.
גם השינוי הפתאומי והחד בהתנהגותה של בעלת הכלבה לכלבתה גורם להעברת מסר אודותינו, כבני אדם. כיצד אנחנו יכולים להיות הפכפכים, בעקבות אירוע כלשהו, כל נקודת המבט שלנו תשתנה, ואנחנו ננהג אל האחר בצורה שונה, לטוב ולרע.
הספר הזה איננו על בעלי חיים, כלומר, הוא כן. אבל רק למראית עין כי הוא נכתב למעננו, עבור בני אדם, תוך מחשבה על אופי האדם שהוא מכלול של צדדים טובים ורעים.”
