“ספר מרתק על ראשית הספרות בארץ-ישראל. זהו למעשה חיבור הדוקטורט של נורית גוברין חוקרת הספרות הנודעת. אני אוהב את כתיבתה, חיבוריה ברובם אקדמאים, אך הם כתובים בצורה ברורה ורהוטה וכייף ללמוד מהם. היא מאוד יסודית במחקריה וכותבת באריכות תוך כדי הבאת ציטטות ומקורות ראשוניים רבים.

ה"העומר" היה כתב העת הראשון לספרות שיצא בארץ ישראל, גליונו הראשון ראה אור ב-1906. יצאו סה"כ 4 גליונות והביקורת עליהם הייתה רבה, אך אי אפשר לקחת מ"העומר" את הראשוניות בתחום הספרות ואת העובדה שהוא היווה כר פורה להתפתחות הספרות העברית בארץ-ישראל. מי שאחראי להוצאת "העומר" הוא שמחה בן-ציון (ש. בן-ציון) או שמחה גוטמן (כן.. אביו של הצייר נחום גוטמן). ש.בן-ציון עלה מאודסה לארץ-ישראל ב-1905, בשעתו הוא היה בכיר הסופרים בארץ-ישראל, באודסה היה מתגודד עם גדולי הסופרים העבריים כגון ביאליק, רבניצקי ושאר חבורת אודסה. הוא ציפה להגיע לארץ-ישראל וליצור בה כתב עת שימשוך את יצירתם של סופרים עבריים בארץ-ישראל ולמעשה יעביר את מרכז הכובד של הספרות העברית מהגולה לארץ.השורה התחתונה היא שלמרות שכתב העת "העומר" לא נתקבל בשמחה רבה בארץ והביקורת על אייכות החומר שפורסם בו הייתה רבה, הוא עדיין היה החלוץ שהניע את גלגל הספרות העברית שאת תוצאותיה אנו רואים היום. הסופר הנודע ביותר שהתחיל את דרכו בפרסום נובלה ב"עומר" היה ש"י עגנון, שפרסם בכתב העת את סיפורו הנודע "עגונות", ומשם גם שמו עגנון. סופרים נוספים שפרסמו ב"עומר" היו ברדיצ'בסקי, מאיר וילקנסקי, חיים אריה זוטא, דוד ילין, יעקב כהן, משה סמילנסקי, שלמה צמח ועוד. הוצאת יד-בן צבי, 284ע"מ. שווה קריאה למי שאוהב ספרות, הווי והיסטוריה של ארץ ישראל בראשית המאה ה-20.”