יהדות הלכתית-מסורתית ותאטרון אינם מתיישבים היטב זה עם זה. אמנם, הדיאלוג ביניהם הוא מפרה, רב כיווני ומרתק: בתנ``ך יש יסודות דרמטיים רבים, אבל אין בו מחזות שבוצעו, על אף הפוטנציאל הדרמטי שלו, ואולי דווקא לאור קיומם המוצלח של מחזות נוצריים על התנ``ך. קיימים טקסטים דרמטיים עבריים מתקופת ימי הביניים והרנסנס; יצירות בעלות עצמה תאטרונית, טקסית ופולחנית, העוברת, כמו בהגדה של פסח, ממצב של ``חומר`` לתאטרון, דרך המחזה-למחצה ב``תפתה ערוך`` מאת משה זכות ועוד לפניו ב``צחות בדיחותא דקידושין`` של דה סומו, מחזה שמקורותיו יהודיים ועיצובו איטלקי-נוצרי. בימינו, בתוף תהליך של חיקוי דגמים תאטרוניים מערביים, אך גם מתוך תחושה אותנטית וישראלית, הדרמה בישראל מנסה לסמוך על עצמה. היא אמנם מסתייעת במקורות, אך מוציאה מהם את העיקר היהודי. הביצועיות, הפרפורמטיווית שלה - הן במובן הפילוסופי והן במובן ``הצגה`` - נטול כוח יהודי ייחודי, מניף ורוחני. מקטרים בבמות מחולק לשלושה חלקים: החלק הראשון עוסק בתנ``ך כאילו היה תאטרון, החלק השני מטפל בטקסטים דרמטיים מימי הביניים ובמה שניתן לכנות ``רנסנס יהודי`` ואילו החלק השלישי דן בתאטרון ישראלי בן זמננו. ד``ר שמעון לוי מרצה בכיר בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל-אביב. למד באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת מקגיל במונטריאול, קנדה. היה דרמטורג בתאטרון ``הבימה`` וב``חאן`` הירושלמי והיה מנהלו האמנותי של פסטיבל עכו (1987-1986). הוא ניהל את המגמה למשחק ולבימוי בחוג לתאטרון, תרגם למעלה ממאה מחזות ופרסם מאמרים רבים על דרמה מודרנית ועל דרמה עברית, בארץ ובחו``ל. ספרו על סמואל בקט פורסם באנגלית (מקמילן 1990), וספרו ``כאן, שם ובכל מקום`` עומד להופיע. ד``ר שמעון לוי עוסק עתה בחקר התסכית העברי.