סוף סוף זה רשמי, הפחד הכי גדול מתממש. כן, תהיה לי קרחת ואני עומדת למות כמו טליה חברתי ובן דודי גיא – גם הם מתו מסרטן. כל כך טרי לי זיכרון הסבל שלהם. אני יושבת בהלם בסלון ביתי על הספה וחושבת איך להתאבד, הלא מראש הכול אבוד – כולם מתים מסרטן... איכשהו בכל ההלם הזה אני רואה את הילדים שלי משחקים על הרצפה, שקועים בעצמם. ואז אני רואה סרט – את הסרט של חייהם. אני רואה איך אני צועדת עם בתי ומלווה אותה בחופתה, איך אני נמצאת בכל צעד ובכל שלב בחייהם... ואז אני מחליטה – אני הולכת לחיות. לא מוותרת, נלחמת ונשארת בחיים. אני מתקשרת לאחותה של טליה. סוף סוף אני מעזה להתקשר... זה היה הטלפון שכל כך פחדתי ממנו. ובשיחה הלבבית איתה אני שואלת: אז למה היא מתה? והיא עונה לי, להפתעתי – כי היא רצתה למות! ואז הבנתי שאם אני רוצה לחיות אני אחיה. בחרתי בחיים... ויותר מזה, בחרתי לחיות ולהיות מי שאני באמת. עברתי דרך ארוכה ולמדתי. למדתי לא להתבייש, למדתי להעז, למדתי לאהוב, למדתי לקבל, למדתי שגם לי מגיע... עברתי תהליך ארוך ובתהליך הזה קיבלתי את עצמי כמו שאני. תמיד חשבתי בסתר לבי כמה אנשים לא מכירים אותי באמת. היום כולם יודעים, מכירים וחשוב יותר – מעריכים. מסתבר שכשאתה מקבל את עצמך, אוהב את עצמך ומממש את זה – אנשים אוהבים אותך. היום אני אישה חזקה ואמיצה שאוהבת את החיים, חיה אותם ומודה לאל ששלח לי את הסרטן כדי שילמד אותי משהו על משמעות החיים.