פתאום אומרים לך לנתק את הטלפון. אני חוזרת: לנתק את הטלפון. מה זה? ואיך אדע מה העניינים? ואיך אהיה מחוברת אל העולם? ודוקא עכשיו, כשהשיחה הכי חשובה בחיים שלי צריכה להגיע? מה ההנחתה הזאת? אין דבר, העיקר שבעוד חמישים ושבעה יום , אקבל את ה``סוזוקי`` האדומה שלי, ושיתפוצץ העולם. הורג אותי הקטע הזה, שאבא ואמא פתאום מסתודדים להם, מעשנים כמו קטרים, וכל מיני רמזים מתעופפים מסביב. מה ההתנפלות הזאת? מה כבר עשיתי? ואז נופלת עליך הבומבה - אמא שלי במעצר. אז למדתי שיש כנראה דברים חשובים יותר משפופרת הטלפון, ושהקול שמעבר לקו יכול להיות גם מאיים ומפחיד, ולמדתי איך בבת אחת כולם הופכים להיות חשודים, וגם אני מתחילה לשאול שאלות, ולמדתי גם להעריך לפי אמות מידה שונות, ולבחון את עצמי בראי שעד היום לא הכרתי.
