ספר זה הוא נסיון לעקוב אחרי הסיפורת העברית במאה השנים האחרונות (1980-1880). המחבר מתאר הן את הרצף והן את התמורות הפנימיות שחלו בה מדור לדור ומקבוצה לקבוצה, וחושף את הגורמים החיצוניים, החברתיים והתרבותיים, שהטביעו את חותמם על נושאיה, תבניותיה, דמויותיה וסגנונה. ההתבוננות היא כפולה - בת זמנה ובת זמננו. המרחק והזמן נתנו בידי החוקר כלי הבחנה שאיפשרו לו לעמוד על ערכן של היצירות במפה הכללית של הספרות העברית, ערך שלעתים הוא שונה מזה שניתן להן בזמנן ובמקומן - לאמור: דרך הפירוש אינה חופפת בהכרח את דרך הפירוש של ימים עברו. לא זו בלבד ש``קהלים`` שונים קולטים אותה יצירה בצורות שונות, אלא דומה שהקליטה המאוחרת משוחררת הרבה יותר משיקולים חוץ אסתטיים בני זמנם, שלגביהם היוו היצירות השונות מעין ``מסר`` חברתי. לפנינו נסיון מעמיק ומקיף להתחקות אחר התפתחותה של סיפורת הירואית. בכרך זה שני חלקים. החלק הראשון כולל את המודרנה בסיפורת העברית בין שתי מלחמות עולם. מסתבר, שהמודרנה לא היתה יתומה בשנות העשרים והשלושים ושהיו סופרים מודרניים גם מלבד עגנון וגנסין. המודרנה העברית לא נולדה באמצע שנות החמישים, כשם שגם לריאליזם של שנות הארבעים אבות בשנות העשרים והשלושים. בחלק השני נעשה נסיון לראות את הסיפורת העברית של ארבעים השנים האחרונות מנקודת ראות כוללת, בבחינת מבוא. הכרך הבא עתיד להראות את היוצרים של תקופה זו, תוך דיון מפורט ביצירותיהם.