“בקורת על הרומאן: מהומה אחרי מלחמה
זהו רומאן שיש לקוראו עם הלב והמוח. המחבר יצר דמויות שלכאורה נראות דמיוניות וגרוטסקיות, אבל לדעתי - הגיבורים הראשיים הם סמלים לטיפוסים הקיימים במדינה גם בימינו,(למרות שהרומאן משקף את החיים בתקופה של לאחר מלחמת יום כיפור)- מבחינת השקפתם על החיים האנושיים בכלל ועל החברה היהודית בארץ בפרט. ככל שתעמיק/י בקריאה ותקרא/י על 'טיפוס' נוסף הנקלע לעלילה, יתברר לך שהעם הישראלי, לפי ניסיון ההגדרה הפשטנית של הפוליטיקאים והסוציולוגים ואנשי הדת— איננו עם. זהו ערב רב. רק האיום הצבאי של הערבים מסביבנו עדיין מלכד אותנו. הנסיון מצידנו לפתור את בעיית הגיטו היהודי במזרח התיכון- אינו עולה יפה, מכיוון שההשקפות המגוונות של הפרטים בחברה, (והמבנה המפלגתי של פיצול מעוות -אכן מייצג אותם) מביאים להתנהגות חסרת לקיחת אחריות אישית- של המנהיגים ושל כל פרט- על המתהווה כאן... אין זה מתפקידו של הסופר לומר לנו: "מה לעשות?" גם ביאליק בשירו 'בעיר ההריגה' לא כתב מסקנה מפורשת ומפורטת מה לעשות מול רצח של יהודים בעיירות הגולה. הוא ניסה להציג, כמו הסופר מנדלי, את הכיעור שבגולה, את השנוררות ואת היללנות ואת הדברנות וההתפלפלות המופרזות של עַם החי מהאוויר. איך יוצאים מזה? כל קורא יסיק מעצמו, ולבסוף - שר ההיסטוריה ילעג ויצחק... הסופר לוקח על עצמו את ,תפקיד מסַפֵּר הפרולוג במחזה תאטרון: הוא משחק משקיף אובייקטיבי כביכול- על צרה גדולה וארורה: היהודים הישראלים אינם עם נורמלי ומגובש. לפעמים הם שוכחים שהם מתכלכלים ומתפרנסים כאן בחסד לאומים. אם לא יצליחו להתחבב על הגויים בעורמה ובחוכמה ובהיראות כצדיקים ומסכנים, מי מיודע אם ימשיכו להתקיים כאן, (לא רק בגלל האיום האירני). העיתונים אינם מסבירים זאת כראוי לציבור קוראיהם(שהוא רק חלק מהעם. רוב העם בכלל לא מתעניין- אלא בצלחתו המתרוקנת, וזה לא רק באשמת שיטת שלטון גרועה.) מסקנתי היא, שגיבורי הספר בכלל לא מייצגים טיפוסים הבאים מרובו של העם. הם אינם משכבת המסכנים, שאין להם כלום, וסופרים אחרים מספרים על בעיותיהם הקשות במשפחה וביחס הסביבה העויינת להם. הסופר צופה דווקא על הבאים מהשכבה 'המשכילה החושבת': אלו אנשים שכבר למדו והשכילו, וצריכה להיות להם, כביכול, השקפת עולם מוצקה על החיים המודרניים, אבל בעיות הנפש שלהם והתנהגותם האנוכית –כביכול- חמורות לא פחות מאלו של חסרי האמצעים. כל זאת מחמת השפעת הסביבה החיצונית הלוחצת- איום מלחמה מתמיד, כמו גם חוסר פרנסה מספקת או חוסר סיפוק בחיי זוגיות, (דבר הבא לביטוי בתסיסתו המתמדת של של האמן, אחד הגבורים המרכזיים).. בספר יש גם בקורת סמוייה על השקר שבפי אמצעי התקשורת, כפי שמעידה דמותו של העיתונאי (בחלק השני של הספור), שרוממות כל פיפס המתחולל בזירת הפוליטית והבטחונית ניכרת מפרי עטו... אבל הוא אינו יודע שהתינוק שנולד לאשתו בעצם ממזר; זה הוא בנו של פושע, שאנס את האשה היפהפיה, והיא הסתירה זאת מפני בעלה ה'יודע כל'...
כתבה: רבקה בן אבי”

“מומלץ בכל לב - לאוהבי עלילת רומאן גרוטסקית, עם טיפוסים שלכאורה נורמליים אבל מחשבותיהם, שמצד אחד מרקיעות שחקים ומאידך יורדות לתהום...
הכול מתרחש בתקופת סיוּמָה של מלחמת יום הכיפורים: הידרדרות אמונתם של ההמונים מתפקודה של הממשלה הקודמת (של גולדה, ואח"כ של רבין (מ-1975) הביאה לעלית מפלגות הימין, שהיתה סימן דרך שלילי להיראותה של ישראל כצודקת בעיני העמים הנאורים באירופה וארה"ב. כל זה קרה בגלל הקמת ההתנחלויות, שראשיתן בתקופה המתוארת ברומאן. אחד הגבורים ברומאן משקף את היאוש שתקף רבים: המלחמה הוכיחה להם ולשכמותם שאנו עם במצור, שיהיה עוד עשרות שנים שרוי בסכסוך עם שכנותיו ועם העולם הרוצה שקט, אם לא שלום...והתיישבות בתוך עם אחר, הפלשתינים - לדעת אלה, היא הפתרון כדי להביא את הערבים על הברכיים והם יקבלו את שלטוננו על אדמה, שרגל יהודית לא דרכה בה כאלפיים שנה, ומעתה באה העת לחדש את הדריכה...
לגבור אחר ברומאן, שהוא משורר וחוקר דתות עתיקות, דיעות הפוכות... הקרנת התקופה הנדונה על ימינו אלה מתבטאת בהרפתקאתו של האמן, המזייף פֶסל "כדי להתפרנס", ומוצא מוות אקראי מידי פושע, שהביא לעולם ילד מרחמה של יפהפיה, שסירבה להפיל את הוולד, והתחתנה עם עיתונאי שאינו רואה שהתינוק אינו שלו. הוא – העתונאי- ש"יודע כול" בשטח הפוליטי-החברתי ובקי בהתרחשות היומיומית במדינה - הינו הסנדלר ההולך יחף.
הרומאן כתוב בסגנון יחודי, המשלב עברית תיקנית, מִשנאית מקראית- עם מעט סלנג, המאפיין את התקופה הנדונה ברומאן.”