“גילוי נאות: כשקראתי לראשונה ספר של יבי קצת הסתייגתי מסגנון הכתיבה שלו, הרגשתי שהוא בוטה מדי, שמאלני מדי, כאילו צה"ל אשם בכול.
אבל אז כשקראתי עוד שירים שלו, נפל האסימון כי למעשה מדובר באדם שכול רצונו בשלום, באחווה, בהתנגדות למלחמה.

אז מי היה האיש יבי? או בשמו המלא: יונה בן יהודה.

יבי היה משורר מחאתי שהחליט לשנות את סגנון הכתיבה שלו בעקבות מלחמת ששת הימים, משהו במלחמה הזאת גרם לחותם באיש ובכתיבתו ומאז, מאותם הרגעים, הוא כותב ספרי שירה רבים אך לצערו מסיבה מסוימת [כנראה מאי יכולת קבלת הנושאים שבהם השירים עוסקים] הוצאות לאור מחליטות לא לתמוך בהוצאת ספריו.
אף על פי כן, יבי לא אומר נואש ומחלק את ספריו לאנשים ברחוב, ספרים הכתובים בכתב ידו.

אני חייבת לציין שעצם קריאת ספר הרשום בכתב יד הייתה לי זרה אבל באיזה שהוא אופן גם מלהיבה, לדעתי זה הוסיף רובד אישי לשירים, באמת מרגישים שיבי הניח את ליבו על מגש של כסף אל מול הקורא.

הספר הספציפי הזה שקראתי עוסק במלחמת ויטנאם או ליתר דיוק, בתוצאות ההרסניות ובקורבנות הרבים שגבתה המלחמה.

בשירים הראשונים בספר זה, מרגישים שיבי מתעלם מנוכחות בני האדם במלחמה, כאילו שהאשמה נעוצה אך ורק במלחמה עצמה, כאילו שהמלחמה עצמה הייתה אדם בשר ודם וכתוצאה מכך, הוא פונה אל המלחמה בגוף שני יחיד: את.

אבל ככל שאתה מתקדם בקריאתם של השירים, אתה חש כי יבי נעשה יותר ויותר ישיר, הוא קורא לילד בשמו, הוא מאשים, והאשמה הבלעדית לדעתו היא ארצות הברית, שנכנסה אל המלחמה במטרה מקודשת להלחם עד הסוף למען הדמוקרטיה, שחלילה לא יכבוש את ויטנאם דיקטטור ויצאה עם נזק עצמי גדול ואף הסבה נזק לתושבי ויטנאם רבים.

מלבד האשמות, יבי מהווה קולם של החלשים, של תושבי ויטנאם הפשוטים, הכפריים, שאיבדו בבת אחת את יקריהם ואת עולמם.

ניתן לראות זאת בשירים " בן 20" על אב בשנות החמישים לחייו שמאבד את בנו בן ה-20 וצריך לחיות מעתה והלאה עם השינוי האכזרי, או השיר קברים ריקים, שמתאר את הקורבנות הרבים, את הגופות, המוות ואת המשכה של המלחמה "ידה של המלחמה עוד נטויה"

מלבד השירים עצמם , מלוות אותם גם תמונות ממלחמת ויטנאם, התמונות מגוונות ומצמררות והן מוסיפות עוד מימד למסר שיבי רצה להעביר, תמונות של קורבנות ויטנאם, של נשים ויטנאמיות בוכות את נשמתן, של ויטנאמי קשיש עם עצב בעיניים.

" הכרתיו בראשית צערו
בשנות החמישים הוא

סבל כאחד מאתרי העוני

והילוכו

כמושך בעול
בהיקטף לב בנו

בנפץ התחמושת
את קטיף רום גאוותו שכל

גוו שח-מט.

בן עשרים היה הגביר."”