הספר בוחן את נושאיה של השירה העברית הלאומית בין חורבן [קדום] לחורבן [במאה העשרים]. בארבעת שעריו הוא דן בזה אחר זה בארבעה ``מוקדים נושאיים`` - חורבן, גלות, נקם וגאולה - שהתמדתם וקביעותם בשירה גברו על חילופי הדורות, הבדלי הסגנונות והשוני בין מרכזים יצירתיים רבים בתפוצה היהודית. בתארו את הביטוי הייחודי שניתן לארבעה מוקדים אלה בכל תקופה ותקופה, פורש הספר יריעה רחבה ומגוונת, החל בפיוס הארצישראלי הקדום, דרך השירה העברית באיטליה ובספרד, הפייסנות האשכנזית, השירה העברית בתימן, וכלה במבחר עשיר מן השירה העברית החדשה. במסגרת הדיון המקיף של הספר נבחנה השירה העברית החדשה (שעד מלחמת העולם השניה) לא רק כביטוי לזמנה וכתגובה למצב היהודים בדורות האחרונים, אלא גם כשלב אחרון ברצף, כיורשת עברה, כתולדה של התפתחות פנים ספרותית אוטונומית, פעמים בתואם עם המורשת ופעמים בהתמודדות מרדנית עימה. בסיכום אף הועלתה השאלה אם ברגישותה הרבה הצביעה השירה הזאת גם על העתיד, אם זרמי המעמקים של המורשת שהזינוה הוסיפו לחלחל גם בהוויה הישראלית ``המודרנית``. המחבר, פרופסור ישראל לוין, הוא מבכירי החוקרים של השירה העברית בספרד וחתן פרס ביאליק לחוכמת ישראל. במשך עשרות שנים עסק במוסדות שונים בהוראת הספרות העברית לדורותיה. הוא ממייסדיו ובוניו של החוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב וכעשרים שנה עמד בראשו. בין ספריו: בין גדי וסער [1960]; שמואל הנגיד, חייו ושירתו [1963]; אברהם אבן עזרא, חייו ושירתו [1969]; על מות [1973]; חי בן מקיץ [1983]; הסוד והיסוד [1986]; מעיל תשבץ, א-ג [1995-1980].