אימהות, בואו רגע
"למרות השוני - מפתיע עד כמה אנחנו משפחה סטנדרטית."
כשעופר שלנו היה בן שלוש, לקחתי אותו למדורת ל"ג בעומר. חגיגה שכונתית, כינוס חגיגי של קהילה גדולה. האש כבר בערה בגזרי העץ הגדולים שילדי השכונה והוריהם גררו והציבו במרכז המגרש. היו שהביאו משקאות ואחרים הגישו עוגות ודברי מאפה. משפחות-משפחות התקבצו ובאו למדורה: ילדים רכובים על כתפי אבותיהם, אימהות שדחפו עגלות תינוקות ונערים שהתרוצצו נרגשים והוסיפו זרדים לאש.
מהבוקר התרגשנו, חיכינו לרגע שנוכל לרדת למדורה. עופר דיבר על המדורה ועל מה שיעשו שם. הצטיידנו בתפוחי אדמה ובכמה קרשים שאספנו והצטרפנו לחוגגים. כמו כולם, גם עופר ואני עמדנו ליד המדורה והשלכנו לתוכה זרדים וגזרי עץ, טעמנו מהמאכלים ושרנו שירי חג. והיה לנו נעים. והיה כל-כך טוב.
לכן כשזה בא, לא ציפיתי לזה. עופר עמד לידי כמו כולם, מחזיק את ידי. הוא התבונן סביבו בסקרנות, בוחן את המבוגרים, את הילדים ומשהו לפתע ניצת בו. לראשונה בחייו הצעירים הוא קלט את החסר. לפתע הוא צעק אל העולם, "ואיפה אבא שלי, איפה אבא שלי?!"
חיבקנו אותו חזק-חזק ולא אמרנו כלום. הייתי בטוחה שהקריאה לא באה ממקום כואב אלא ממקום של חסר. ממקום של תמיהה וחיפוש. כשחזרנו הביתה, לקחתי אותו אליי, כמו בכל ערב שבו אנחנו מנהלים שיחות נפש, ודיברתי איתו על הכול: על היותו ילד של שתי אימהות. על כך שאין אבא, כי מעולם לא היה לו אבא. שאנחנו משפחה שונה, הרכב אחר. שהוא לא ילד שמישהו עזב, אלא להפך, ילד ששתינו רצינו וזכינו בו. "אין לך אבא. במקום זה יש לך אותנו. יש לך שתי אימהות. אנחנו מאוד רצינו ילד, ואיש טוב תרם לנו זרע כדי שנוכל ללדת אותך. ובאמת, הזרע נבט וילדנו אותך באהבה וביחד. אתה שלנו כי רצינו אותך, לך יש אותנו לתמיד."
אנחנו משתדלות לתת לעופר תשובות כנות וישירות, והכול פתוח. הוא יודע שתמיד יקבל תשובות חד משמעיות. ולמרות שהיה אז רק בן שלוש, הוא הבין כל מילה והפנים את הדברים שאמרנו. אולי זה נשמע נוקשה ומכאיב, אבל עופר קלט את העניין. לעיתים רחוקות הוא שואל על אבא שלו, לא כי הוא מפחד לשאול, אלא מפני שהוא מכיר את התשובה.
עופר גדל בידיעה ברורה שאין ולא יהיה אף פעם אבא. יש לו את שתינו, שתי אימהות, "מאמא" ו"אימא". אני זכיתי להיות "מאמא". אני אוהבת את הכינוי הזה, יש בו חום וקרבה, אבל הכי אני אוהבת כשהוא קורא לנו אימהות שלי, "אימהות, בואו רגע..." זה מקסים. לפעמים הוא קורא לנו הוֹרוֹת או שהוא בוחר לקרוא לנו בשמות הפרטיים שלנו. אני חושבת שהוא יודע איך לבחור ולהתאים את הפנייה שלו אלינו לסיטואציה. כשאנחנו לבד, הוא קורא לי אימא. ולפעמים הוא אומר שאני "אישתה" של שחר.
דמות אב אינה קיימת בתודעה של הבית. כן, יש לנו חברים, יש לנו בני משפחה וקרובים, אבל האבא החסר אינו בנמצא. אנחנו לא מוכרים לו שקרים קלים. עופר גדל בלי אשליה שיום אחד יגיע מישהו על סוס לבן ויצטרף אלינו לתא המשפחתי. זה מה שאנחנו, וככה נצא לחיים. ההרכב שלנו מובנה אצלו, וזה נראה כמשהו ברור שלא מעורר אשליות. מבחינתנו זה חד משמעי, וכך הבהרנו לו. שלא יפנטז. יש תורם, אבל אין לך אבא. עופר נולד לשתי אימהות, לשחר, שהרתה אותו וברחמה הוא גדל, ולי.
עופר נולד לנו כששתינו היינו מבוגרות יחסית להיריון ראשון. אולי מבוגרות מכדי להביא ילדים. אני כבר חציתי את אמצע הארבעים, שחר, בת זוגי, מעט צעירה ממני. לפעמים עניין הגיל מעורר בי אי-נוחות מסוימת, אפילו רגשי אשמה: כמה זמן עוד נשאר לנו להיות כאן, שלושתנו יחד? בן כמה יהיה עופר כשאולי לא אהיה פה בשבילו? תוחלת החיים ההולכת ומתארכת היא מקור תקוותנו שנהיה יחד עוד שנים רבות. מצד שני, כשאמי נפטרה, הרי הייתי צעירה מאוד עדיין, כך ששום דבר אינו בטוח. שחר ואני חיינו שנים רבות ללא ילדים. כל השנים הייתה לנו זוגיות נינוחה, טובה. אהבנו זו את זו, טיפחנו בית ובנינו את העסק הקטן שלנו לעריכת וידאו. חיינו, במידה זו או אחרת, באולימפוס הפרטי שלנו, סגורות בעולמנו ומרוצות. הצטרפותו של היצור הקטן, ששקל רק שני קילוגרם כשהבאנו אותו הביתה, שינתה הכול. את פני הבית שמאז ממוקד בעופר, את הרגלי החיים שעכשיו סובבים סביבו, את חלוקת התפקידים בינינו ואף את השותפות שלנו בעסק.
שחר היא שרצתה להביא ילד לעולם. אני לא רציתי. לא רציתי ילדים. תמיד אמרתי את זה. "בשביל מה צריך ילדים? איזה עתיד יש בעולם הזה לילדים?" אני האמנתי באהבה, בזוגיות, בקשר, באינטימיות בין שני אנשים, אבל לא רציתי להקים משפחה. משפחה בעיניי אינה זוגיות, אלא מכוונת לגידול ילדים. הצטרפותו של ילד משנה את המבנה הזוגי למבנה משפחתי, ואז הכול משתנה. ילד פותח פתחים חדשים בחיי הזוג. למשל, פתאום בני הזוג פותחים את המסגרת הגרעינית שלהם ומתקרבים למשפחה המורחבת,חוגגים יחד חגים, ימי הולדת, מטיילים ביחד.
ללדת ולגדל ילד, זה נושא שעמד בינינו תמיד. שחר הייתה מעלה אותו מדי פעם. היא הכירה את דעותיי וידעה שאני לא רוצה ילדים, אבל תמיד אמרתי לה, כשמאוד תרצי, נעשה את זה. את תחליטי. לקח לה הרבה זמן להחליט. היא חששה מאוד מהלידה ומההיריון. כשהיא אמרה לי שהיא מוכנה, לא היססנו ועשינו את זה.
אני מניחה שפרט לרצון לחוות הורות, הושפענו גם מהשינויים של הסביבה. בקהילה שלנו, ההומו-לסבית, התחילו להביא תינוקות לעולם, ודי מהר הלכו והתרבו זוגות של נשים לסביות שאימצו ילד או ילדו תינוקות בהפריה בעזרת תרומת זרע. גם גברים הומוסקסואלים שחיים בזוגיות חד-מינית אימצו ילדים או הולידו ילדים עם נשים מחוץ לקשר הזוגי. פתאום נוצרו משפחות בהרכבים חדשים. האפשרויות רבות וכל אחד בחר לעצמו את הדרך המתאימה לו בין אימוץ, הפריה טבעית או מלאכותית, פונדקאות או תרומת זרע.
אנחנו בחרנו בתרומת זרע. שחר נכנסה להיריון מתורם זרע אלמוני. בחרנו כך כי לא רצינו להכניס אדם זר למשפחה שלנו. חצי שנה מהרגע ששחר באה ואמרה, כן, אני מוכנה, אני רוצה ילד, היא הייתה בהיריון. עופר נולד חודשיים לפני הזמן, כך שכל המסע הזה היה קצר במיוחד.
אחרי הלידה, כשהוא הונח על בטנה של שחר, עמדתי למראשותיה, תמכתי בה, והעברתי את ידי על התינוק הענוג והזעיר כל-כך. מאחר שהיה קטן, העבירו אותו מיד למחלקת הפגים.
במשך היום המשכתי לעבוד בסטודיו ושחר הייתה מטפלת בו: מאכילה, משקה, מחתלת, מדברת אליו, יושבת לידו בין שאר האימהות. ממלכת הלילה הייתה שלי. הייתי באה להחליף אותה מיד אחרי העבודה ושולחת אותה לנוח. מאחר ששחר מסרה את שמי כבת זוגה, היה לי אישור - כמו לכל בני זוג - להשתתף בטיפולו. שעות הערב במחלקה לפגים הייתה בעיקר של האבות. היינו נפגשים שם, יהודי חרדי שבא להאכיל את זוג התאומות שנולדו לו; תושב זר, שחור, שבא לשבת ליד בנו; שינקינאי בג`ינס; מתנחל בכיפה סרוגה; איש צבא במדיו; ואני. כולנו יחד ליד האינקובטורים, מברכים זה את זה לשלום ומתמסרים לתינוקות שלנו. בתוך כל החרדה והמתח, זה היה קטע משעשע. כולנו שווים לפני האינקובטור, מלוכדים סביב הפעוט חסר הישע שזקוק למגע האנושי, לכל האהבה שבעולם.
אמנם שחר היא שהרתה את עופר, אבל מבחינתי, כאילו הוא יצא מהרחם שלי. אני מרגישה אמו לכל דבר. רק בהתחלה, כשרק הבאנו אותו מבית החולים, לזמן קצר הרגשתי קצת בחוץ. בתקופה הראשונה שחר לקחה עליו פטרונות. היא דאגה כשהייתי מחזיקה אותו, או מראה לי כמה קל לה לטפל בו ואיך לעשות את זה או את זה. הייתי מביטה בשניהם ושואלת את עצמי אם ההרגשה הזאת היא משהו שנובע ממנה או ממני, או שהכול רק בדמיוני. אני מניחה שגם לאבות יש הרגשה כזאת, הם מביטים באם שבגופה גדל היצור הזעיר שממשיך להיות מחובר לאישה בחוט טבור נעלם, וקשה להיכנס ביניהם. חששתי שמא מה שקורה בין שחר לעופר לעולם לא יהיה שלי. היא נראתה לידו כל-כך שלמה ונינוחה.
אבל ההרגשה שלי התבדתה. די מהר כל זה חלף והצטרפתי אליהם. למזלי שחר לא היניקה. אני בטוחה שההנקה היא עניין מסובך לבן הזוג השני ומבודדת אותו לזמן ממושך. לאט-לאט בניתי את הגשר לעולמו, למדתי להכיר את צלילי נשימתו, להאזין למלמוליו ולדעת מה הוא מבקש, בדיוק כמו שחר. הכישורים האימהיים צפו ועלו בי. הורות בלי ספק היא דבר נרכש.
כשהתחלנו לטפל בתרומת הזרע, ביקשו מאיתנו בבית-החולים לאפיין את התורם שאנחנו רוצות. ביקשנו שהתורם יהיה גבוה ורזה, וממוצא שונה משלנו. חשבנו זה טוב לילד מבחינה גנטית. לא ביקשנו יותר. עופר ירש הרבה מהגנים של שחר, אבל משונה עד כמה הוא מזכיר לי את עצמי לפעמים. משהו בתגובות, בדרך שהוא מביט. אנחנו אופים יחד עוגה, והוא כפרס מקבל אל הכף ומלקק אותה בדיוק כמוני בילדותי. לפעמים משהו בתנועת הראש שלו אחורה מזכירה לי את עצמי. אחרי הכול אנחנו חיים ביחד, והגנים, כנראה, הם רק חלק מהאישיות.
כפי שאמרתי, הייתה לי התנגדות להפוך למשפחה. טענתי שאיני מאמינה במשפחה. זו הייתה האמת שלי.
אני מניחה שההתנגדות באה מהרקע שלי. נולדתי למשפחה יוצאת שואה, על כל מה שכרוך בזה. תמיד הייתה בי תחושה של אי-נוחות בסיסית. איבדתי את אמי בגיל צעיר. היא נהרגה בתאונת דרכים כשהייתי בשנות העשרים המוקדמות שלי. המשפחה שלנו נותרה ללא אימא, שהייתה הדמות הממרכזת של הבית. היא הייתה הציר שעליו התנהלו החיים. אבא לא התמודד עם האובדן. הוא מיהר להינשא שנית ובנה את ביתו החדש עם המשפחה של אשתו השנייה. אחי ואני הרגשנו שהוא נטש אותנו. הוא נטש משפחה. הדגם המשפחתי שחוויתי היה מכאיב. לא היה חסר לנו כלום ואני יודעת שהוריי עשו הכי טוב שיכלו, אבל הייתה לי ילדות לא מאושרת והחלום של הקמת משפחה משלי לא היה חלק ממני. זה לא היה האידיאל שלי. להפך. רציתי משהו אחר.
היו לי רעיונות אחרים על איך צריכה להיות משפחה. חשבתי על דפוס משפחתי שונה מזה המוכר, שונה מהמשפחה שהלכה והצטמצמה מהשבט הגדול למשפחה גרעינית צפופה. לו יכולתי הייתי רוצה לבנות משפחה אלטרנטיבית. רציתי להיות חלק ממשפחה רחבה שמבוססת לא על קשרי דם אלא על קשרים של מחויבות וקרבה. משפחה שהתפקידים בה שונים מאלה המקובלים. חשבתי על משפחה כקהילה קטנה של אנשים שבחרו לחיות בה כי טוב להם ביחד. סוג של מושב שיתופי. כל אחד בתא הקטן שלו, אבל יש מחויבויות הדדית ויש פעילויות משותפות ויש חלוקת משאבים ותפקידים על פי נטייה, חובה ואפשרות.
כאשר החלטנו להביא ילד לעולם, זו הייתה למעשה החלטה על הקמת משפחה, ואחרי הלידה, השתנו החיים והתפקידים שלנו. רצינו שעופר לא יילך לפעוטון בגיל שלושה חודשים כמקובל, כשנשים חוזרות לעבודה מיד בתום חופשת הלידה. רצינו לתת לו כמה שיותר, שיחווה את התא המשפחתי ושייצא מהבית לגן ולבית-הספר רק כשיהיה בשל ומוכן לזה. לכן החלטנו ששחר תהיה עם הילד. יכולנו להרשות לעצמנו מצב שבו רק אני אעבוד והיא תתמסר לגידול התינוק. וכך, שחר פרשה מהעסק שניהלנו, ולקחה על עצמה את כל מה שקשור בטיפול בבית, למעט הבישול החביב עליי. היא עדיין עורכת קניות, מטיילת עם עופר מבלה איתו בשעות אחר-הצהריים, לוקחת אותו לחוגים. אני בחרתי להעיר אותו בבוקר, לקחת אותו לגן, ובערב יש לנו את הטקס שלנו: אני מספרת לו סיפור, משוחחת אתו על ענייני היום. זה הזמן שלנו.
החיים שלנו מתנהלים סביב הבית. העבודה שבחרנו מאפשרת לי לעבוד מהבית. זו אולי לא קריירה מזהירה, אולי לא שליטה ועוצמה, אבל אני עושה מה שאני רוצה. התחום מרתק , אני לומדת כל יום משהו חדש, ובעיקר, אני אף פעם לא מתנתקת לגמרי מהבית. יציאה מהבית למשרד היא רק דלת שנסגרת, ומרחיקה אותי ממה שנשאר מאחורי הדלת, אבל לא מנתקת אותי.
"מאמא הולכת לעבוד," אומר עופר ויודע שאני שם אבל אסור לו להפריע לי, אלא אם באמת אין ברירה. הוא מכיר בזה שאני בעבודה, ושאימא שחר בבית בשבילו. הוא לא יפריע לי סתם. האמת שהייתי רוצה לבלות איתו יותר שעות, אלא שהעבודה היא כורח. בעיקר עכשיו, כששחר לא עובדת ועליי להספיק הרבה יותר. כשעופר אומר, "מחר שבת, מאמא לא עובדת," נחמץ לבי. אני יודעת שהוא רוצה אותי יותר. גם אני. אם יש לו עניינים שלא סובלים דיחוי, הוא נכנס אליי לסטודיו, מקבל חיבוק גדול, מתנחם וחוזר. לפעמים הוא נכנס לסטודיו, משחק במחשבים או יושב על ברכיי כמה דקות ויוצא. כאילו הוא בא לוודא שאני שם בשבילו. הוא יודע שאני מאחורי הדלת הסגורה, אבל שלא נעלמתי. כשבאים אליו חברים ואני שומעת שהם משתוללים, אני שמחה על האפשרות להיות סגורה בפינה שלי.
ובעצם, רוב שעות היום אני נמצאת בסטודיו. לפני הלידה של עופר שלנו, היו לנו מחשבות אחרות על תכנון סגנון החיים שלנו. חשבנו למשל שכל אחת מאיתנו תיקח לעצמה שלושה חודשי חופש בשנה ותנצל את הזמן לעשות רק דברים שהיא רוצה ואוהבת, ללמוד, לטייל, לנוח. זה כמובן לא יכול להתקיים בתא המשפחתי. מרגע שעופר נולד, היה עלינו לתכנן נכון את המשאבים. כל אחד עושה מה שטוב ומכוון לטובת המשפחה. במרקם החדש, עול הפרנסה גוזל ממני יותר זמן ממה שהייתי רוצה. אני עובדת קרוב לעשר שעות ביממה, מה שמשאיר מעט זמן לנפש.
מה שקרה הוא, שלמעשה שחר מתפקדת כאם וכעקרת הבית בחלוקת התפקידים המסורתית, ואני בתפקיד המפרנסת. בדיוק כמו אבא שלי. זה החזיר אותנו לדגם הקלאסי שברחתי ממנו. אימא שחר עם הילד ואני, מאמא, נושאת בעול הפרנסה. הרעיון שאני "המפרנס" כמו אבא שלי, ושחר בתפקיד האם המטפלת מזעזע אותי. שתינו לא אוהבות את החלוקה שנכפתה עלינו עקב התנאים החדשים. ובכל זאת, הנה אנחנו, שתמיד ראינו את עצמנו שוברות מסגרות, מחזירות את המצב המסורתי לקדמותו. אז מה ההבדל?
אני חושבת שברמת המודעות יש הבדל. חלוקת התפקידים שלנו נובעת מאילוצים. היא לא סטריאוטיפית, אלא מתוך בחירה. מכורח הנסיבות בנינו מערכת תפקידים והם פונקציונליים ולא שרירותיים. אבא שלי אמנם עבד קשה, אבל היה צריך לשרת אותו. הוא לא ראה שיש עוד מישהו בבית מלבדו. גם אמי עבדה קשה בבית, אבל הוא לא התחלק איתה. הוא לא התחייב לשום דבר מעבר לפרנסה. הוא היה אחראי לפלח הכלכלי, וזה העניק לו יתרון.
לעומתו, אני לא רואה את התפקיד שלי כחשוב יותר או ראוי יותר. אין לי יתרון. שחר התפנתה בשביל עופר, ובערב אנחנו מתחלקות בכל השאר. אני לא תובעת ממנה לשרת אותי. בעיקרון, החלטנו שכל אחת עושה את מה שהיא אוהבת לעשות או את מה שהיא הכי פחות שונאת. למשל, אני אוהבת לבשל, שחר אוהבת לכבס. אבל, כשאני נסגרת במשרד, ברור שעליה לבשל כדי שעופר יאכל. למשל למרפאה הולכת מי שפנויה יותר. אבל שחר לא מסוגלת להיות ליד עופר כשהוא מקבל זריקה. אז ברור שלא משנה כמה אני עסוקה, זה התפקיד שלי. אני מביאה את עופר כל בוקר לגן, ואם צריך לדבר עם הגננת מובן שאעשה זאת ולא אמהר הביתה לעבוד ואשלח את שחר. אנחנו מתייחסות למציאות, לומדות אותה, משוחחות ומתחלקות במטלות.
אני מבינה את הקטע של הגברים בעולם העבודה. של ההתנתקות מחיי היום-יום, מהפרטים המטרידים שאי-אפשר בלעדיהם. אבל אני מקווה שאצלנו חלוקת התפקידים תתאזן במשך הזמן. אולי שחר תצא לעבוד מחוץ לבית, ואני, מעצם היותי קרובה אעשה מה שהיא עושה היום, או שנמצא דרך פונקציונלית אחרת לחלק בינינו את המטלות.
שחר ואני עברנו מהפך אדיר. מזוג הפכנו למשפחה. שתי אימהות וילד. ככל שהתרחקנו מהזוגיות המסורתית וברחנו מהמסגרות המקובלות, בסופו של דבר אנחנו מקיימות מבנה של משפחה קלאסית. אמנם שתי אימהות, אבל כל הפונקציות וחלוקת התפקידים הם של משפחה קלאסית. למרות השוני - מפתיע עד כמה אנחנו משפחה סטנדרטית.
כנראה שהדגם הזה, עם כל הקושי, הוא הדגם הקל ביותר. נכון שמדברים על התפוררות מוסד המשפחה, נכון שקוראים על עלייה גדולה במספר הגירושים, אבל תמיד שואפים וחוזרים לדגם המוכר, תמונה משפחתית: אבא-אימא-ילדים.
משפחה זה סידור אפשרי אבל בעייתי. אני מביטה סביבי ורואה שהחיים כיום מעמידים בפני בני המשפחה מצבים ואתגרים חדשים. המציאות השתנתה, העולם השתנה, אנשים עברו שינוי, האישה במקום אחר מזה שהייתה בו במאה שעברה, דמות הגבר הקלאסי השתנתה. אבל עדיין לא נוצר המבנה המשפחתי האחר שמתאים יותר למציאות שלנו. החיים אינם מאפשרים עוד לקיים את הדפוסים המוכרים של משפחה פטריארכלית: "אבא מפרנס הולך לעבודה, אימא עקרת בית, מטפלת בילדים" ולכן יש בלבול רב. מבנה המשפחה, לדעתי, חייב לעבור שינוי. לא יהיה מנוס מלמצוא דפוסים אחרים. כפי שאמרתי, לי נראית חזרה למבנה השבטי, שבו מתקיימים תאים גרעיניים קטנים אבל מתוך נאמנות ומחויבות הדדית. לא חלילה קומונה, אלא קהילה משפחתית שבנויה על קשרים חברתיים-תרבותיים. מסגרת קהילתית אינטימית. משפחה רבת משתתפים בעלי תפקידים מוגדרים. אני בטוחה שבעוד אלף שנה המשפחה תיראה אחרת.
שחר ואני בחרנו לגור בדרום תל אביב. זו הייתה החלטה אידיאולוגית וכלכלית גם יחד. אנחנו גרות בשכונה שיש בה תערובת של ילדי עובדים זרים, ילדים ממשפחות כשלנו שבחרו לגור כאן מטעמי חיסכון או עיקרון, של התושבים הוותיקים שהם ברובם בוכרים, עולים מחבר העמים, אתיופים ואחרים. זה מה שעופר פגש מהרגע שיצא מהבית והתערב בחברת הילדים. הוא פגש את העולם. כל האפשרויות פתוחות בפניו. לגבי זה משמעותי.
ועם זאת, מעניין היה לראות שהוא בוחר לו כחברים את הילדים שיש לו איתם הרבה מהמשותף, ילדים שבאו מבית דומה לשלנו, וזה בלי שאנחנו נכוון ונבחר עבורו את החברים. מכנה משותף שכולל שפה, דעות, ערכים, האווירה בבית, הסרטים שרואים, סוגי מזון, הרגלי אכילה, והתנהגות. המעמדות נקבעו כאן על ידי המגדרים התרבותיים, לא הכלכליים. אנחנו לא בחרנו בשבילו את החברים, אבל הזהות נולדה מעצם המגע החברתי.
כשעברנו לדירה שלנו בדרום תל אביב, עדיין לא חשבנו על האפשרות שיהיה לנו ילד. קיננו בדירה המרווחת שלנו, והרגשנו כאילו אנו חיות בתוך בועה. הנה יש לנו בית נוח לצרכינו, הסטודיו בתוך הדירה, יש לנו גג ענק שאנחנו יכולות לשבת בו ולהרגיש באולימפוס שלנו, מנותקות מהעולם. רק אנחנו במרחב. לא היה לנו צורך בעוד אנשים.
עופר שינה את זה, הפכנו להרבה יותר משפחתיים. עכשיו אנחנו מבלות הרבה עם המשפחה המורחבת שהקשר איתה הלך והתחזק. כדי שעופר יחווה דמויות גבריות, האחיין של שחר לוקח אותו ומבלה איתו אחת לשבוע. הרחבנו קשרים חברתיים, אנחנו מזמינים אלינו חברים, הורים לילדים בגילו, הורים מהשכונה, המגע הוא קרוב ו"נורמלי" כמו בכל משפחה.
אני מצפה שרוב הזמן הוא יחיה עם המציאות שלו בשלום, ויחד עם כך ברור שבכל גיל הוא ישאל שאלות. כדי לצייד אותו, הוא מקבל טונות של אהבה. מטענים אדירים. אני משווה למה שקורה במשפחות אחרות, ורואה שברוב המשפחות ה"אלטרנטיביות", כמו שקוראים לנו, זה כך. אולי כי הילדים לא נהרו ונולדו בקלות, כי הם מיוחדים מעצם היותם מה שהם. הילדים במשפחות ה"אלטרנטיבית" נולדים מתוך השקעה גדולה של מחשבה, תכנון, התלבטויות, עם הרבה קושי ולפעמים גם השקעה כספית גדולה. זה לא "עוד ילד". זה האחד. ילד שגדל מתחת לזכוכית מגדלת. ודווקא לכן חשוב לא לייפות עבורו את המציאות. אנחנו - זו המשפחה שהוא מכיר. מה יהיה אחר כך? כל אחד גדל עם הבעייתיות של המשפחה שלו. אני גדלתי במשפחה "רגילה". אז מה, אין לי קשיים משלי? לא היו לי בעיות שהייתי צריכה לפתור? למשל הזהות המינית שלי.
אנחנו שתי אימהות שמגדלות ילד עם הרבה מודעות. אולי בגלל הגיל המאוחר, יש לנו רגישות גדולה יותר לטעויות, לחשבון נפש. אנחנו מתייעצות בכל נושא. מדברות על הכול בינינו ומקבלות הדרכה מאנשי מקצוע. לפני הלידה אפילו הלכנו לבית-ספר להורות. אנחנו מאמינות שצריך לדבר, לא לטאטא מתחת לשטיח. למשל, כשהרגשנו שיש לעופר בעיה עם איסוף חפצים, מה שהרבה ילדים עושים, פנינו לקבל הדרכה איך לנהוג ואיך להגיב. אני מניחה שהכול נובע מהחשש לטעות ומהרצון לתת לילד את הכי טוב שבעולם.
חשוב היה לנו למזער את המתח סביב החיים במשפחה אחרת. למשל, כשחשבנו על שמות לילד, נזהרנו ולא בחרנו שם יוצא דופן כמו שאולי היינו מעדיפות, אלא בשם פשוט, מוכר, כדי לא לסבך אותו עם עוד קושי. כך גם לגבי ברית המילה. לנו זה לא היה חשוב, אבל היה עלינו לחשוב עליו ולא להכביד בעוד קושי.
כמובן, מקל עלינו מאוד שהוא פוגש במשפחות רבות מהקהילה ההומו-לסבית שבהם יש שני אבות או שתי אימהות. הוא פתוח לקלוט דגמי משפחה אחרים. יש משהו פתוח אצל הילדים האלה. האמת היא שגם החברה עברה שינוי. יחסית לעולם, ואנחנו חיים במדינה דתית מאוד. יש קבלה של הזוגות החד-מיניים. במיוחד כשאנחנו "מתנרמלים", יולדים ילדים והופכים למשפחה "תקינה". החברה הישראלית ממוקדת ילדים. אם אין לך ילד אתה שונה. נתפס כיוצא דופן, ולרעה. העובדה שגם לנו ילדים מקלה על היכולת להכניס אותנו לתוך מה שנקרא, "נורמליות". במקביל, גם אנחנו נפתחנו לחברה.
עופר הוא חלק מהקהילה יחד איתנו. כששואלים אותו הוא עונה בלי להסס, "יש לי שתי אימהות." פעם היינו בחנות, ואחד האנשים שם אמר לו, "בבית אבא יראה לכם." לפני שהתערבתי עופר ענה בלי להסס, "אין לי אבא. זאת מאמא שלי, אימא נשארה בבית." ככה פשוט. אם היינו בארון, עופר היה מוציא אותנו ממנו, כי זה כל-כך ברור לו.
למרות שהוא גדל בבית של שתי נשים, הוא מזהה את התפקידים הסטריאוטיפיים "הגבריים" ו"הנשיים". פעם הוא ראה סרט שנורא הצחיק אותו כי, "אימא תיקנה את הצעצועים ואבא בישל." לפעמים הוא אומר, "אני שמח שיש לי רק אימהות." אני זוכרת מקרה שהוא הלך לבית אחד מחבריו, וכנראה שראה שם דפוסי התנהגות שלא מצאו חן בעיניו. הוא חזר הביתה ואמר לנו, "מזל שלי יש רק אימהות." הוא חי עם זה בשלום כי הכול פתוח ועל הכול מדברים. אנחנו משתדלות לגדל אותו כך שלעולם הוא לא יחשוב שצריך להסתיר משהו לגבי אורח החיים שלנו.
עם זאת, אני לא משלה את עצמי, עופר יתגעגע לדמות גברית, זה יחזור ויציף אותו מדי פעם. לכן חשוב לנו מאוד גם לא לטפח תקוות שווא.
היום אני יודעת שלו יכולנו, היינו יולדות עוד ילד ומקוות שהפעם זו תהיה בת.
הלידה, הטיפול, התא המשפחתי החמים, החיים ליד עופר, הילד המדהים שלנו - שינו אותי. כמו עברתי מסע של התפייסות עם העולם. אני מבינה שהחיים זה דבר אחד, ויש להם את הכוח שלהם, והאידיאות הם עניין אחר החיים מנצחים את האידיאות.
כשמלאו לעופר ארבע שנים, התחלנו לחשוב על הרחבת המשפחה, להביא עוד ילד. שוב הייתה זאת שחר שרצתה בעוד ילד, ואני לא התנגדתי, אם כי אישית מתאים לי לגדל רק ילד אחד. הבית שקט יותר, הכול נעשה בשלווה ובניחותא, יש זמן לכל דבר, עם מלוא תשומת הלב אל עופר, והקשר איתו חזק.
הפעם, שלא כבפעם הקודמת, היה קשה ומסובך וההיריון לא נקלט. שחר עברה תקופה קשה ומתסכלת. בשלב מסוים, כשראיתי כמה היא סובלת, אמרתי לה, "די,בואי נפסיק, נסתפק במה שיש. לא שווה לא לשעבד את ההווה הטוב שלנו לחלום על העתיד." אילו התחלנו בגיל צעיר יותר, בטוח שהיה לנו לפחות עוד ילד אחד. אולי אפילו עוד שניים. יכולנו להיות משפחה גדולה.
פרזנטציה בשני קולות
"איך זה שלא עלה על דעתי להזעיק את גלעד? כי הוא עובד, עלתה במוחי מיד התשובה הספונטנית."
קול ראשון
באותו בוקר מיהרתי. מה-זה מיהרתי. הייתי היסטרית. משרד יחסי הציבור שבו אני עובדת עמד להציג פרזנטציה חשובה ללקוח "שמן", שהרבה זמן עבדנו כדי לקבלו. בשבילי זה היה צומת ראשי בקריירה שלי: הצלחה תכניס למשרד הרבה - הרבה מאוד - כסף, ולי - העלאה בשכר וקידום משמעותי. אני הייתי אחראית על הכנת הפרזנטציה. חודש שלם עבדתי עליה. ניצחתי על צוות שלם. ועכשיו, הכול תלוי בי. בעיקר בי. והנה הגיע רגע האמת. אנחנו חייבים לנצח!
באותו בוקר יצאנו בזמן מהבית. גלעד, בעלי, נופף לי לשלום, ונעלם מעבר לפינת הרחוב. הושבתי את טלי בכיסא הילדים, קשרתי את רצועות החגורה, וכמו תמיד, תוך כדי כך, דגדגתי אותה בבטן. אבל טלי לא צחקה. "אימא כואב לי," אמרה בקול בכייני. היא באמת לא נראית טוב, אמרתי לעצמי, קצת צהובה. בלילה היא בכתה והתלוננה על כאב ראש. חשבתי שאולי נדבקה בעצבנות שלי. ילדים קולטים את המצוקה של ההורים.
התעלמתי.
"אימא, כואב לי בבטן."
אני עושה עצמי כלא שומעת.
"לא רוצה ללכת לגן! לא רוצה!!!"
הנחתי את כף ידי על מצחה, על עורפה. כן, היא קצת חמה. לא נורא, הדחקתי את הדאגה, מקסימום שלושים ושמונה. ילדים מפתחים חום מהר. כל מה שאני צריכה זה ארבע שעות, ארבע שעות ואני חוזרת, כלום לא יקרה. "תחזיקי מעמד בובה, בסדר?" חייכתי אליה, אבל היא לא חייכה. בבקשה טלי, תתחשבי בי, רק היום, מחר מה שתרצי, נלך לראות ברווזים, נקנה עוגיות, נאכל שקדי מרק. בבקשה חמודה.
"הנה בילי, גם בילי הולך לגן, הב-הב, כולם הולכים לגן," נענעתי והנחתי בחיקה את כלב הצעצוע השעיר שנובח כשלוחצים על בטנו.
זה עבד. טלי חייכה. הנה, הכול בסדר. אני גדולה! הכול תחת שליטה. עוד יש לנו מספיק זמן להגיע לגן ומשם צ`יק-צ`ק למשרד. היום אני מרביצה את הופעת חיי!
בסיבוב טלי הקיאה.
הילדה חולה. פעמון אזעקה צלצל בראשי: תפסיקי להתעלם, צריך לקחת אותה לרופא, צריך להחזיר אותה הביתה ולהשכיב אותה במיטה, זה מה שאני רוצה לעשות כשאני חולה, לשכב במיטה ולישון.
"מה את מקיאה לי עכשיו?!" זה פרץ החוצה.
עצרתי את המכונית. טלי בכתה. ניגשתי אליה, התרתי אותה מהכיסא ולקחתי אותה בזרועותיי. אוי, איזה ריח. איזה לכלוך. כל הפנים שלה מרוחות, המושב, עכשיו גם הז`קט שלי מטונף.
איפה, לעזאזל המגבונים הלחים? התחלתי לשטוף את טלי במים מינרליים שאני תמיד מצוידת בהם ולנגב אותה במפיות של מק דונלד`ס שהתגלגלו על רצפת המכונית. מרחתי אותה בתחליב נגד שמש שמצאתי בתיק שלה. עכשיו היא כבר בוכה בקול רם. משהו כואב לה והיא כועסת.
מישהו עוצר לידי, "צריכה עזרה, גברת?"
"לא. כן. אולי יש לך מים? לא? אין דבר, תודה. הילדה? היא תהיה בסדר. היא בסדר. כן, בטוח, תודה."
מה עכשיו? טלי פחות או יותר מסודרת. נשאר הריח. נדבק לי לידיים, לבגדים.
"כואב לי," היא בוכה.
"איפה"
"פה," הוא מניחה את היד הקטנה שלה על ראשה.
"למה, למה?" תכף גם אני אבכה. למה דווקא היום. לא יכולת לחכות למחר? למה לא אתמול? למה את עושה לי את זה?"
רחלי הגננת מקבלת אותנו בפתח, "מה קרה שאתן מאחרות?"
"התעכבנו קצת בדרך," אני מוסרת את טלי לרחלי.
"הכול בסדר, כי... יש לה ריח מוזר, לא?"
"בטח שהיא בסדר," אני מרימה את טלי, "את רואה, היא יבשה, אין שום ריח, הכול בסדר. אולי זה מילד אחר. ביי מותק, אימא תבוא אחר-הצהריים לקחת אותך." אני מנשקת את טלי על ראשה במהירות ובורחת.
כן, בורחת.
כן. השארתי את הילדה הקטנה שלי, בת השלוש וחצי, את הילדה שהבטחתי לשמור ולהגן עליה מפני כל רע, השארתי אותה חולה, מסריחה ומסכנה בגן-הילדים, כדי להגיע בזמן לעבודה.
טלי הבריאה, תודה לאל, אחרי כמה ימים של נזלת שיעול וחום. ומה קרה בפרזנטציה? הגעתי בזמן. בדרך הספקתי אפילו לקנות חולצה חדשה ונקייה. שיחקתי אותה בגדול. זכינו בלקוח ואני בקידום. אז מה? כל זה הפך לחסר-משמעות. הריח שנשאר בחלל המכונית ימים אחדים המשיך להזכיר לי את אירועי אותו בוקר, אבל גם אחרי שהריח פג, האירוע נשאר צרוב בזיכרוני .
כבר באותו יום, כשנהגתי בדרך הביתה, טלי חיוורת ורדומה בכיסא שלה במושב האחורי, שאלתי את עצמי את השאלה שמאז לא הפסיקה להטריד אותי: איך זה שלא עלה על דעתי להזעיק את גלעד?
כי, גלעד עובד, עלתה בראשי מיד התשובה הספונטנית.
ואת לא עובדת? שאלתי את עצמי, בטרוניה, בהתרסה ובעיקר בתהייה גדולה. כן. כמובן. שנינו עובדים, שנינו נושאים בעול הפרנסה, והנה אפילו קיבלתי תוספת שכר וקידום. אבל האם זו שותפות אמיתית? שוויונית? האומנם העבודה שלי כל-כך חשובה לי שהייתי מוכנה להתעלם מחובות האימהות? האם לא עשיתי משהו שלמעשה שולל ממני את הזכות להיות אימא? ומה זה בכלל חובות האימהות? ואבא, מה? גלעד עובד במרחק הליכה מהבית. הוא היה יכול להחליף אותי לפחות לשעות הפרזנטציה, כך שהתשובה על למה לא הזעקתי אותו אינה טכנית בשום פנים. היא עקרונית. היא מהותית. היא שאלה של זהות.
תבדקו במשפחות ה"חדשות": מי לוקח את הילד מהגן? שני גברים וארבעים נשים. מי מסיע לחוגים? שלושה גברים והשאר נשים. כן, לחגיגות הם משתדלים להגיע, מצוידים במצלמות דיגיטליות הכי משוכללות ומצלמים את הגאון או את מלכת היופי הנפלאים שלהם. תחשבו על זה רגע, ככה זה מגיל הגן: הוא גאון היא מלכת יופי... אז נא לא להרצות לי על שוויון. שוויון בין המינים זה נושא טוב להפגנות, להרצאות, לחוגי המגדר באוניברסיטאות. זה טוב לנאומי פוליטיקאים לקראת בחירות.
כל הדיבורים על שוויון הם "מכבסת מילים" ולדעתי אין שוויון אמיתי בעיקר מפני שהנשים מוותרות. כי התרבות הזאת מושרשת עמוק מאוד, אבל גם מפני שזה נוח להן. כי לא מתאים להן להתאמץ. כי הקולות החדשים שקוראים לחזרה הביתה קוראים לנשים כמובן. זה מצלצל להן טוב יותר מ"משפחה חדשה", מ"פמיניזם".
יש נשים ש"עושות קריירה" ומצליחות. הן משמשות דוגמה לשינוי כביכול, אבל הן מעט שאינו מעיד על המרובה. נשים רוצות להמשיך את המסורת. להיות כמו האימהות שלהן. כשאימא שלי שמעה את הסיפור על הבוקר של הפרזנטציה, היא עשתה מזה עניין גדול. היא ממש כעסה עליי, "את רוצה להגיד לי שהשארת את הילדה והלכת לעבודה? אני בחיים לא הייתי עוזבת אותך." ברור, היא בחיים גם לא הגישה פרזנטציה. את כל מה שהיא הייתה - או ליתר דיוק, מה שהייתה יכולה להיות - היא כיווצה וגימדה לרמה של מטפלת נהדרת בילדים ועוזרת בית חרוצה.
אבל עובדה: למרות הכול, הדברים שאמרה לי אמי המשיכו לחלחל ולייסר אותי. אולי הרסתי לילדה את האמון בי ובבני אדם בכלל? אולי ערערתי את הביטחון העצמי שלה וגרמתי לה לטראומה איומה? אולי אני בכלל לא ראויה להיות אימא?
זה שם המשחק. "אשמה". ותחושת האשמה התמידית הזאת היא שמעלה הרהורים על ויתור. לוותר על מקצוענות. לוותר על קריירה. למצוא עבודה של ראש קטן שתאפשר לי לעבוד בשעות נוחות, להיות פנויה לילדים, לבית, ולהשאיר לגברים את זכותם וחובתם לחרוש, לזרוע, לקצור - או בקיצור: לפרנס.
אגב, כששיתפתי במועקה שלי את גלעד המתוק שלי, הגבר השוויוני שלי, הגבר שמוכן בשמחה לעזור לי במטבח, מקפל בשבילי כביסה, מלביש את טלי בבוקר במקומי , ועורך עבורי קניות... הוא אמר לי: "מזל שלא צלצלת, הייתה לי בבוקר ישיבת שיווק חשובה."
קול שני
אני זוכר היטב את הסיפור. חווה סיפרה לי אותו עוד באותו הלילה, אבל לא חשבתי שהוא כל-כך מהותי. חשבתי שהיא מספרת על אירוע, קשה אמנם, שקרה לה בבוקר. אבל היא חזרה עליו שוב ושוב, כל פעם עם שינויים ותוספות, וזוויות - והעוצמה לא שככה במשך השנים. היא אוגרת אירועים רוויי רגשות אשמה כמו מי שאוסף פרפרים. היא מחטטת ומחפשת ושואלת ומתלבטת, אולי היא הזיקה, אולי היא פגעה. בעיניי נשים מפשפשות עד זוב דם בדברים שראוי להניח להם.
כשחזרתי באותו יום מהעבודה, חווה קיבלה את פני בפרצוף מריר משהו.
"מה קרה?"
"היה יום קשה, אני אספר לך אחר כך."
לא התווכחתי. כל אחר הצהריים היא טיפלה בטלי, לקחה אותה לרופא, השכיבה אותה במיטה, ישבה על-ידה גם אחרי שנרדמה. היה לילדה קצת חום, רק צינון של ילדים.
בלילה היא סיפרה לי על האירוע של הבוקר. חווה הייתה מיוסרת, אין לי מילה פחות קשה לתאר את עצב בפניה, את המבט שלה, את הקול שלה. היא כמעט בכתה, "איזה מין אימא אני? תראה מה קורה לי."
חשבתי, איזו דרמה בגלל הקאה! "את לא קצת מגזימה?" שאלתי.
היא הסתכלה עליי בפרצוף עגום, "לא. אני נטשתי אותה."
"את לא מגזימה?" שאלתי שוב.
"ואם הילדה הייתה חולה במשהו קשה? אתה יודע ששיתוק ילדים ודלקת קרום המוח יכולים להתחיל בחום והקאות?"
לא היה שום היגיון בדברים שאמרה או בצורה הטעונה שבה התייחסה לבעיה שגרתית בסך-הכול. סירבתי להשתתף במרדף האשמה שלה. כשניסיתי להרגיע אותה, היא כעסה, "אתה לא מבין כלום," כאילו רצתה לריב איתי. אבל אני לא הסכמתי להפוך את הסיפור הזה לקטע.
היא אמרה שהמקרה הזה רק מחדד את מה שהיא תמיד אומרת, שבגלגול הבא שלה היא רוצה להיות גבר. משוללת רגשי אשמה, משוחררת לעבודה, חופשייה מחויבות. הבנתי על מה היא מדברת. אני מכיר את השיר הזה בעל-פה, אבל אני לא מסכים עם אף מילה בו.
עם כל הכבוד לגידול ילדים, השנים שאנחנו צריכים ממש להשקיע בהם חולפות מהר מאוד. אחרי הכול, בגיל ארבע-עשרה, חמש-עשרה הם כבר מתחילים להזדקק לנו פחות ופחות. לעומת זה, בן אדם עובד ארבעים שנה לפחות.
להסכים להרגיש כמוה כמו שחוה מרגישה, זו החלטה קיומית. זה לא נראה לי נכון. אני חושב שזו טעות לגדל ילדים בייסורי מצפון תמידיים. המלחמות הפנימיות האלה לא יכולות שלא להשפיע עליהם ולגרום גם להם להרגיש אשמים במשהו.
כשחוה לקחה על עצמה להעמיד ולהציג את הפרויקט ההוא, ידענו שמדובר במשהו שמצריך התארגנות של הבית. היא צריכה למצוא פתרונות. כן, היא הייתה צריכה למצוא, לא אני. אני לא מבין בזה. אני מוכן לעזור, לעשות כל מה שצריך, אבל היא צריכה להגיד לי מה ואיך. יש עניינים שתמיד היא טיפלה בהם, כל מה שקשור לחינוך של טלי, לבריאות שלה, לאוכל שלה. ולא שסירבתי לקחת על עצמי מטלות, כל הזמן עזרתי לה, אבל זה היה השטח שלה. אני לא שואל את חוה אם צריך להחליף מנורה ואיך לעשות את זה, אבל אני לא יודע אם טלי חזרה מהגן עם כינים, ואם כן, אז מה עושים. אם חוה תגיד לי, אני בהחלט מוכן לעזור לה. ככה ארגנו את החיים המשותפים שלנו.
נכון, אם יש תקלה בבוקר, אם העוזרת לא מגיעה, אם הילדה חולה, זה נופל על חוה. אם אני יכול, אני עוזר לה. מה לעשות? בינתיים שכרי כפול משלה. אני עובד בתחום שיווק מערכות מידע, אני יושב בהנהלת החברה וסיכויי להתקדם גדולים משלה. אני לא בניתי את העולם. אני לא מאמין שהמהפכה תבוא מדיון בשאלה מי לוקח אל הילד לגן או על מי נופלת האחריות כשהעוזרת או המטפלת מבריזות.
אני חושב שנשים שרוצות להגיע לשכר של גבר או לסוג עבודה שנחשב גברי, יכולות לעשות את זה. זה בידיהן. נשים אינן מוכשרות פחות מגברים. אין כאן פער של יכולת, יש פער בקבלת החלטות ובהתארגנות. אני פוגש בעבודה שלי נשים שעקרו את עצמן מהדפוסים המסורתיים, נשים שבחרו להתמקד בעבודה. הן מנהלות מותג, הן מנהלות מחלקה, אחת הסמנ"כליות שלנו היא אישה. הן לעולם לא יאחרו לעבודה כי הילד הקיא. הן לא ישתפו אותי בבעיות הרפואיות של הילדים כדי לצאת מוקדם יותר. הן בחרו בדרך מסוימת ואירגנו את החיים האישיים שלהן בהתאם.
חוה היא בעלת מקצוע מעולה בתחום התחרותי של הפרסום, והיא בהחלט טובה במקצועה ומרוויחה כמעט כמוני. אני מרגיש שהיא עדיין לא בחרה מה חשוב יותר. אני רואה אותה קרועה בין הבית למשרד, אני רואה אותה מתייסרת, מנסה לפייס כל חלק ועושה מאמצים עילאיים. אני מנסה לסייע כמיטב יכולתי. אי-אפשר לרקוד על כל החתונות.
אני באופן עקרוני חושב שקריירה היא לא עניין של כמה שעות משקיעים או כמה שכר מקבלים. קריירה היא תפיסת עולם: איפה אני עכשיו ואיך אני צועד הלאה. עניין של החלטה: כמה אני מקדיש לקריירה וכמה לכל השאר . קריירה היא הגדרה של זהות. אני מגדיר את עצמי כקרייריסט, ולא רואה בזה מילת גנאי.
אילו הייתי נקלע לסיטואציה דומה לזו של חוה וטלי באותו בוקר, הייתי נוהג כפי שחוה נהגה, אבל - וזו הנקודה החשובה - בלי ייסורי מצפון, בלי אשמה, בלי חיטוטים והתגרדויות נפשיות. הייתי אומר לגננת בגלוי ובפשטות,"טלי לא מרגישה טוב, אבל אני חייב ללכת לעבודה," ומשאיר אצלה טלפון של אמי לכל צרה.
לבניית קריירה יש מחיר, כמו לכל דבר בחיים, וצריך לדעת לשלם אותו. זה לא חייב לפגוע בילדים. לילדים שהוריהם עובדים בעבודה מתגמלת ומעשירה יש פיצוי אחרים, למשל: חופשות ברמה גבוהה, חוגים ושיעורי העשרה אצל מורים ומדריכים טובים. והם גם לומדים להסתדר בעולם תחרותי, עולם שיש בו אילוצים ויש חלונות של הזדמנויות שאסור להחמיץ. ילדים שרואים שהוריהם מתאמצים ומשקיעים, לומדים להשקיע ולהתאמץ כדי להשיג את מטרותיהם.
כשחווה התחילה לעבוד כתקציבאית, עבודה שדרשה ממנה להישאר לא פעם עד שעות מאוחרות, התארגנו. טלי הייתה אז בת חצי שנה בערך. הבטחתי לעזור, ואני עומד בהבטחתי גם היום, אבל בלי לפגוע בעבודה שלי. מצאנו פתרונות. אימא שלי גויסה לעזרה, שכרנו מטפלת שלקחה את טלי מהגן, הייתה התארגנות של תורנות של אימהות בשכונה. יש פתרונות טובים ולא חייבים להחליט להרגיש אשמים כשמשתמשים בהם. אבל חוה רצתה שנתחלק שווה בשווה. מין שוויון מכני, שחצי מהעול ייפול עליי, ומבחינתי זה בלתי אפשרי. שאלתי אותה, "את רוצה שאפסיק לעבוד?" היא לא ענתה. היא ידעה את התשובה.
עם כל הכבוד לעבודה שלה, כרגע אחזקת הבית בנויה עליי. ההכנסה שלי משלמת את ההוצאות הגדולות. בזמנו אמרתי לה, שמצדי היא יכולה לא להשאיר אף אגורה מהמשכורת שלה לשום דבר מלבד לפתרונות הולמים לטלי ולבית. שתיקח מטפלת ועוזרת. וזה היה ההסדר בנינו. בימי שישי שנינו לא עובדים, ואין לי שום בעיה להחליף את חוה, להכין ארוחת בוקר, לקחת את טלי לגן, לערוך קניות - מה שחווה תגיד. היא מצדי יכולה לנוח או לבלות עם החברות שלה. מה שעולה על דעתה. זה החופש שלה. נשים, כך היא מסבירה לי זקוקות לחופש הזה. ליותר מזה אני לא מסוגל.
לדעתי זה בדיוק שוויון: כל אחד עושה מה שהוא יכול. וזה עניין של החלטה וביצוע ולא של חיבוטי נפש ורגשות אשמה. בכלל, עם אשמה אי-אפשר להגיע רחוק.