1
רייצ'ל לונג הרגישה קהות חושים מוזרה כאשר התרחקה מקבר אמה, ריח האדמה הלחה ממלא את האוויר היווני הלוהט.
אנדריאה דמקיס נפטרה בגיל ארבעים-וחמש ורייצ'ל לא הרגישה דבר. לא זעם על החיים שנגדעו בעודם באבם, לא כאב על אובדן הורה, לא פחד לקראת העתיד.
היא לא הרגישה דבר.
אפילו לא הקלה. המהומה הרגשית שאמה המיטה על הסובבים אותה לא שימשה עוד כחרב דמוקלס אישית עבור רייצ'ל, לא תלתה מעליה, מוכנה להרוס שוב את חייה. עם זאת, היא לא חוותה תחושת חירות עם הידיעה. כל מה שהרגישה היתה קהות רגשית נוכח סופיותו של המוות.
רגליה נעו בלי שתכוון אותן, נושאות אותה הרחק ממקום המנוחה האחרון של אדם שחי כל חייו למען רווחתו האישית.
הטקס הסתיים מזמן והאבלים האחרים עזבו. כולם מלבד אחד. סבסטיאן קורוס עמד בדריכות מוחלטת של צער נורא על קברו של אבי דודו. הוא השליך את חופן העפר הראשון על הארון, מבטו האפור כפלדה אמיץ, גופו הגדול מחושל מתחת לשמש היוונית הקופחת.
היא עצרה לצדו, לא יודעת מה להגיד.
או אם להגיד משהו בכלל.
משפחתו תיעבה את אמה והתיעוב הזה זרח מיותר מזוג עיניים אחד כאשר הביטו בה היום. למרות שפעמים רבות קיבלה את המבט שאמר אין ספק שהיא קרוצה מאותו חומר ממנו היתה עשויה אמה הנהנתנית, הוא המשיך להכאיב. רק סבסטיאן מעולם לא הניח לסלידתו כלפי אנדריאה דמקיס להשפיע באופן כלשהו על יחסו לבתה. תמיד היה נחמד אל רייצ'ל, עדין נוכח הביישנות שלה ואפילו מגונן.
הוא היה זה ששכנע את אבי דודו לממן את לימודיה של רייצ'ל באוניברסיטה, אבל האם סובלנותו של סבסטיאן תימשך נוכח מותו של דודו האהוב?
אחרי-הכל, כולם ידעו מדוע הזקן מת.
הוא התחתן עם האשה הלא נכונה ולא רק שהתחרט על כך בחייו, אלא שאף מת בגלל זה.
האמת היתה שהוא היה יכול למות באינספור אירועים במהלך שש השנים האחרונות, כאשר אנדריאה שכנעה אותו לנסות דברים פיזיים שגברים צעירים ממנו בעשרות שנים מתקשים לבצעם. אלא שהוא לא נפטר. הוא מת בתאונת דרכים, בעודו נוהג בהשפעת אלכוהול ויותר מדי מתח בעקבות עוד ויכוח מחריד עם אנדריאה.
הוא תפס את אשתו הצעירה במיטה עם גבר אחר... שוב.
הם רבו לפני עדים ואז עזבו את המסיבה. רייצ'ל שמעה שאמה היתה במכונית רק מפני שכאשר סירבה להיכנס אתו למכונית, מתיאס איים לנשלה מירושתו ולהתגרש ממנה. מונעת על ידי אינטרסים אישיים כפי שהחרפה בחיים לא היתה משפיעה עליה, אנדריאה נסעה אתו.
ושניהם נהרגו.
אז מה יכלה רייצ'ל להגיד לגבר שהתאבל לצדה?
לא היו מילים שיפיגו את הכאב של שש השנים האחרונות, כאב שהגיע לשיאו עם אובדן הגבר שמילא את מקומו של אביו מאז שהיה ילד קטן. ובכל זאת, היא לא יכלה להתעלם מהכורח להגיד משהו.
היא הושיטה יד רועדת אל ידו. "סבסטיאן?"
סבסטיאן קורוס חש אצבעות קטנות נוגעות בו, שמע את המילה המהוססת נאמרת בקול שקט ונלחם בדחף לפנות אל בתה של אנדריאה דמקיס בכל הזעם שרצה לפרוק כנגד המתה.
"מה, פת'י מו?" מילות החיבוב נפלטו מפיו באופן טבעי אף שלא חש כלפיה שום עדנה, אבל היא היתה קטנה – אולי מטר שישים מול המטר תשעים שלו והוא נהג כדרכו של אבי דודו, שכך כינה את רייצ'ל מאז פגש אותה לראשונה.
"אתה תתגעגע אליו." קולה הרך נגע במקום בתוכו שלא יכול להרשות לעצמו להעיר בעודו מנסה לשמור על אחיזת ברזל ברגשותיו. "אני מצטערת."
הוא התבונן בה אבל כל מה שראה היה שיער ערמוני משוך לאחור בצמה צרפתית שמרנית. פניה היו מוסבים.
"גם אני."
עיניים ירוקות כיער נעו כדי לפגוש בעיניו. "הוא לא היה צריך להתחתן עם אנדריאה."
"אבל הנישואים שינו את חייך, לא?"
תווי פניה החיוורים האדימו אבל היא הנהנה. "לטובה. אני לא יכולה להכחיש את זה."
"אבל בחרת לנסוע לעבוד בארצות-הברית ולחזור ליוון לכמה שבועות בלבד מדי שנה."
"לא התאמתי לאורח החיים שלהם."
"האם ניסית?"
עיניה התרחבו נוכח הצינה בקולו ומעמקיהן האפילו במבוכה. "לא רציתי. אף-פעם לא אהבתי את החיים בתוך התוהו של חיי החברה של אנדריאה."
"לא העלית בדעתך לנסות לרכך את השפעות אופיה האנוכי של אמך על חייו של גבר שעשה למענך כל-כך הרבה?"
היא נסוגה מעליו והסירה את ידה ממנו כאילו נכוותה. "אי-אפשר לחיות חיים של אדם אחר."
"לא?" חלק ממנו ידע שהיא צודקת בדבריה.
הוא לא הצליח למנוע מדודו להתחתן, אבל באר הכאב העמוקה בתוכו לא אפשרה לו לראות בצורה הגיונית את מותו של הזקן.
"את הרווחת מהנישואים האלה. המעט שיכולת לעשות היה לנסות ולרסן קצת את התנהגותה ההרסנית של אנדריאה."
"לא יכולתי לעשות שום-דבר." המילים שלה היו נחרצות אבל פניה לבשו הבעה אשמה והוא ידע שגם היא תוהה אם היתה יכולה לשנות את ההשפעה השלילית שהיתה לאנדריאה על חייו של מתיאס. "לא יכולתי," אמרה שוב.
"אולי בזה לא היתה לך משאלה לנסות..." קולו גווע עם ההאשמה והיא מצמצה.
"הפסקתי לנסות להשפיע על אורח חייה של אנדריאה לפני זמן רב." קולה של רייצ'ל רטט בפגיעה רגשית שלא יכול היה להתעלם ממנה והוא חש צורך כלל לא נאות לנשק לשפתיים שצורתן קשת ושעתה הביעו צער עד שיתרככו וינצצו.
עד שעיניה יבטאו תשוקה מתוקה ולא עבר מלא צער נסתר.
לכל הרוחות. אסור שיהיה מקום לתשוקה בלתי מוסברת זו עם כל הכאב הנורא שחש.
זה היה אותו צורך נורא שתקף אותו כל-אימת שהיה קרוב אל האשה היפהפיה אך המסוגרת הזו. מוחו היווני לא הצליח ליישב את התשוקה שלו אל רייצ'ל עם התיעוב שחש כלפי אמה.
הוא היה צריך לתעב את רייצ'ל כפי שתיעב את האשה האנוכית וחסרת הרחמים שילדה אותה.
רייצ'ל נכנסה בחשש לחדר העבודה הגברי.
זו היתה ממלכתו של מתיאס דמקיס, החדר היחיד בווילה הים-תיכונית הגדולה על האי היווני הפרטי שאמה לא עיצבה. בעבר, החדר הזה, עם הכסאות האדומים וקירות העץ הכהים היה רקע לשני רגעים מאושרים במיוחד: הערב בו מתיאס אמר לה שהיא כבר לא צריכה להשתתף במסיבות של אמה למרות דרישותיה של אנדריאה והיום בו הקשיש אמר לה שהוא שולח אותה לאוניברסיטה באמריקה.
עם זאת, היום הזה לא הבטיח חדווה.
היא נקראה למטה כדי להשתתף בקריאת הצוואות. מאז השיחה שלה עם סבסטיאן ביום הקודם בחלקת הקבר, היא בילתה את רוב זמנה בחדרה. משפחות קורוס ודמקיס התגוררו בבית והיא לא רצתה להפוך את עצמה לשעיר לעזאזל לצערם ולכעסם המוצדק ביותר. מוצדק הוא הצער, אבל היא לא היתה זו שהרסה את חייו של מתיאס.
האשמתו של סבסטיאן שהיתה צריכה לעצור את התנהגותה הפרועה של אנדריאה היתה מגוחכת, אבל היא לא רצתה לצחוק. הוא ראה בה אחראית לחטאי אמה וזה פגע יותר מכפי שרצתה להאמין.
הגבר היחיד בעולם בו חשקה אי-פעם גופנית, הגבר היחיד בעולם שבו בטחה מספיק כדי לשחות לצדו או לדבר אתו ביחידות על מרפסת הווילה הישנה בשעת לילה מאוחרת, שנא אותה. מות אמה לא הביא לצער אישי, אבל הידיעה שסבסטיאן אינו בהישג ידה עשתה זאת.
היא שילמה את המחיר על היותה בתה של אנדריאה במשך עשרים-ושלוש שנים. האם עליה להמשיך לעשות זאת, גם עכשיו, אחרי שאמה נפטרה?
"מיס לונג, שבי בבקשה." עורך-הדין לבן השיער עבד אצל מתיאס במשך עשרות שנים, אבל עדיין שמר על הילת חיוניות שיכלה רק להעריץ.
גם מתיאס היה כזה... לפני שהתחתן עם אשה שהיתה צעירה ממנו בעשרים-וחמש שנים.
רייצ'ל ניסתה לא ליצור קשר עין עם אף-אחד מהנוכחים בחדר כאשר עשתה את דרכה להדום קטן שעמד בירכתי החדר, נסמך אל הספריה. היא התיישבה, מחליקה בידיה על מכנסיה הלבנים והרפויים, שכיסו את רגליה. האופנה הנוכחית של בגדים הדוקים שחושפים רצועות של עור לא הגיעה לארונה, למרות שחיתה בדרום קליפורניה.
פיליפה קורוס, אמו של סבסטיאן ואחייניתו של מתיאס, נכנסה לחדר כדי להתיישב לצד בנה. למרות שגבו של הגבר החזק היה מופנה אליה, רייצ'ל לא התקשתה לקרוא את שפת הגוף שלו בזמן שדאג לאמו ואז הסתובב אל עורך-הדין ונתן את רשותו להתחיל בהליך.
הצוואה של אנדריאה הכילה מעט מאוד דברים לא צפויים. היא הורישה את כל רכושה עלי-אדמות לבעלה, אלא במקרה שימות לפניה, ואז כל רכושה יועבר לרייצ'ל. התרחיש הזה לא הפתיע אותה. אנדריאה מעולם לא חשבה שמתיאס יאריך חיים אחריה ולא היה ספק שהכניסה את הסעיף הזה לצוואתה מתוך ניסיון מניפולטיבי לגרום לו להאמין שהעריכה אותו יותר מאשר את בתה.
עם זאת, צוואתו האחרונה של מתיאס היתה מפתיעה משהו. למרות שהוריש כמה דברים בעלי ערך סנטימנטלי לכמה בני משפחה ולרייצ'ל, הרי שאת רוב רכושו הוריש לסבסטיאן קורוס, כולל הווילה.
הוא לא דאג כלל לאשתו הצעירה ממנו, לא השאיר לסבסטיאן הוראות לדאוג לאלמנתו. ביודעו כיצד מרגישה המשפחה שלו ביחס לאנדריאה, הרי שההשמטה הזו הבהירה לרייצ'ל המון. נראה שמתיאס התנער מהקסם שהילכה עליו אשתו על התנהגותה הפרועה.
עורך-הדין לבן השיער הניח מידו את המסמך אחרי שסיים לקרוא אותו ונעץ את עיניו הכחולות ברייצ'ל, דבר שהסב אליה את תשומת לב כל הנוכחים בחדר.
רייצ'ל התכווצה מתחת למבטים המכוונים אליה.
"הבוחן הרפואי לא הצליח לקבוע מי מיושבי המכונית נאסף אל אבותיו ראשון." מבטו של עורך-הדין עבר אל סבסטיאן. "עם זאת, אני בטוח שהמשפחה לא תתנגד לכך שתקבלי לידייך את רכושה של אמך."
ראשו של סבסטיאן נע בשלילה.
רייצ'ל לא הרגישה דבר, ודאי לא אושר על קבלת חפצים שאמה השיגה בדרכים לא נאותות. הדבר היחיד שהיתה שמחה לקבל מאנדריאה, אותו לקחה אתה האשה האחרת לקבר.
זהות אביה של רייצ'ל – פיסת מידע שאמה סירבה למסור לה לכל אורך חייה של רייצ'ל.
סבסטיאן הרים את עיניו לשמע הנקישה על דלת חדר העבודה. הדלת עמדה פתוחה, אבל רייצ'ל לא נכנסה. היא עמדה ממוסגרת בפתח, פניה לוטים בצל האור שהגיע מהמסדרון, כך שהוא לא ראה את הבעתם.
הוא לא אהב את זה והזמין אותה להיכנס בהינף יד קצר רוח, שכן ציפה לביקור הזה, אבל לא היה מרוצה לגלות שהציניות שלו התגלתה כנכונה. למרות שידע שהיא בתה של אנדריאה, הרי שתמיד רצה להאמין שהיא אינה חמדנית כאמה.
"תיכנסי. את לא צריכה לעמוד במסדרון."
היא עשתה צעד קדימה, נכנסה לחדר כמו אילה מפוחדת שעומדת מול קנה רובה. "לא רציתי להפריע."
"אם הייתי חפץ בפרטיות, הייתי סוגר את הדלת."
"כמובן." היא התנשמה עמוקות, חומקת ממבט ישיר, ידיה קפוצות לאגרופים לצדי גופה. "יש לך דקה זמן? יש כמה דברים שאני רוצה לדבר אתך עליהם."
הוא הנהן לעבר אחד מכסאות העור האדומים עליהם ישבו הוא ואמו בשעת הקראת הצוואות. "שבי. אני יודע על מה את רוצה לדבר ואני בטוח שנוכל להגיע לאיזה הסכם ידידותי."
רייצ'ל קיבלה את הידיעה שלא ירשה כמעט דבר ברוגע רב. בת של מישהי כאנדריאה התככנית ודאי ציפתה לירושה גדולה עם מותו של אביה החורג העשיר. אין ספק שרייצ'ל התאכזבה מרות.
סדרת הספרים הקטנה על התרבות ההלניסטית שמתיאס הוריש לה היתה בעלת ערך סנטימנטלי בלבד, לזכר ערבים שבילה עם בתו החורגת בדיון על ההיסטוריה היוונית. גם אם תמכור אותם, היא תוכל לקבל תמורתם לא יותר מכמה אלפי דולרים.
סבסטיאן לא ראה שום סיבה לסרב להעניק לרייצ'ל סכום כסף... בתמורה לשבועה שלא תגיד מילה על שנותיה של אמה כאשתו של מתיאס. הוא לא רצה לקרוא סיפורי זוועה בעיתונות הביבים, או ראיונות שיינתנו על ידי בתה של אנדריאה דמקיס.
רייצ'ל התיישבה על כסא אדום, שכנפותיו הענקיות העניקו לה מראה של ילדה. או אולי פיה. לילדות אין חיטובים שמדירים שינה מעיניהם של גברים ומעוררים את הליבידו שלהם. הוא ידע שלרייצ'ל יש קימורים נאים מאוד, גם אם המכנסיים הלבנים והחולצה שלבשה כרגע לא חשפו את גזרתה דמוית שעון החול שראה כמה פעמים כאשר שחתה לצדו בבריכת השחיה של אבי דודו.
היא היתה חסרת יומרות ושמרנית בדיוק כפי שאמה היתה ראוותנית ומושחתת מוסרית. לפחות על פני השטח.
עד כמה התום הזה אמיתי?
הוא היה צריך להניח שלא במיוחד, נוכח השיחה שהם עומדים לנהל.
"אני לא צריכה להיות מופתעת שחיכית לי." חיוך הרים לשניות את זוויות פיה של רייצ'ל. "תמיד ראית דברים שאחרים נטו להעלים מהם עין."
"ודאי יותר מדודי, כאשר הסתכל באמך."
מסכה רגשית ירדה על פניה של רייצ'ל וכל שרידי החיוך נמחקו כמו ערפל בשמש חמימה. "אין ספק."
"ואני מניח שעל זה את רוצה לדבר אתי." העובדה שמתיאס הצליח להחכים סוף-סוף התגלתה כאשר לא השאיר לאמה או לה דבר בעל ממשות.
"במובן מסוים, כן." היא הזדקפה בכסא ואז הזיזה את רגליה כך שאחת הונחה על חברתה. "אני רוצה לחזור בקרוב לעבודה שלי."
"כן?"
"וצריך לעבור על החפצים של אמי."
"את רוצה להאציל את המלאכה הזו למשרתים?"
"לא." פיה התעקל נוכח המחשבה הזו. "זה לא יהיה הולם, אבל אני צריכה לדעת מה אתה רוצה שאעשה אתם."
"את צריכה להחליט, לא?"
"חשבתי לתרום את הבגדים והתכשיטים שלה לצדקה, אבל אז עלה בדעתי שקיימת אפשרות שמתיאס נתן לה כמה פריטים השייכים למשפחה. אני בטוחה שלא תרצה שהם יעברו לידי זרים."
אה... איזו צדיקה. "ואת רוצה שאקנה אותם ממך?"
עיניה התרחבו וההבעה על פניה היתה ברורה עכשיו. "אל תהיה מגוחך. אני פשוט צריכה שתמצא רגע פנוי כדי לזהות איזה מהתכשיטים שייכים למשפחה. אם אין לך זמן, אז אולי אמך תסכים לעשות את זה. בכל מקרה, אני לא יכולה ואני רוצה לוודא שהם יחזרו לחיק המשפחה לפני שאפטר מן האחרים."
"את מציעה לתת לי את תכשיטי המשפחה?"
"כן." היא הביטה בו כאילו פקפקה בתבונתו.
זו היתה התנסות חדשה עבורו והוא כמעט מצא את עצמו מחייך.
"יעזור לי קצת אם מישהו יוכל לעבור על החפצים בחדר שלה יחד אתי כדי לוודא ששום-דבר בעל ערך רגשי למשפחה לא יימסר לאחרים לפני שהמובילים יגיעו."
"המובילים?"
"הייתי בקשר עם ארגון בינלאומי שדואג לרווחתם של ילדים. הם הסכימו לקחת את חפציה של אנדריאה ולמכור אותם במכירה פומבית לצורך איסוף כספים למטרתם."
מוחו המבריק של סבסטיאן הסתחרר נוכח התפנית הבלתי צפויה בשיחה, ולקח לו כמה שניות לקלוט את משמעות דבריה של רייצ'ל. "את לא מתכוונת לשמור לעצמך דבר מחפציה של אמך?"
"לא." רייצ'ל לבשה עתה הבעה חסרת רגש שהסתירה את מחשבותיה.
"אבל הבגדים שלה לבדם שווים לפחות מאה אלף דולרים אמריקניים."
"אני בטוחה שזה ישמח את ארגון הצדקה."
"אבל זה חסר משמעות עבורך?" הוא סירב להאמין בזה. אף-אחד לא מגלה כזו אדישות לרווח כספי. "והדירה בניו-יורק. את מתכננת למסור גם אותה לצדקה?"
"היתה לה דירה בניו-יורק?" רייצ'ל נשמעה מוטרדת יותר מאשר שמחה לגלות זאת.
"אני מניח שבכוונתך להגיד לי שאת רוצה לתרום גם אותה לצדקה," אמר בבוז.
"לא, כמובן שלא."
"זה מה שחשבתי."
"אם תכין מסמכים, אני אשמח להחזיר את הדירה לעזבון."
סבסטיאן קם על רגליו, הודף את הכסא לאחור. "איזה מין משחק את משחקת?"
רייצ'ל החווירה אבל הזדקפה, הציבה את רגליה על הרצפה ונעה קדימה על הכסא שלה.
"אני לא משחקת," אמרה בלהט שקט. "אולי צדקת במה שאמרת שלא ניסיתי להשפיע על אנדריאה. לא ניסיתי ואני אצטרך לחיות עם הידע הזה כל חיי, אבל אני מסרבת לצאת נשכרת מכך באופן אישי. אני לא מוכנה." העוצמה בדבריה של רייצ'ל היתה ההצגה הטובה ביותר שראה מעודו, או שהיתה כנה לגמרי.
"את לא צריכה לעשות מחווה גרנדיוזית," אמר בטרדה, יודע שהמילים שלו מהיום הקודם הביאו לשיחה הזו. "אף שאין ספק שאמך עשתה לדודי תרגילים כדי להביא לרווחתה, הרי שהרהבתנות החומרית שלה עלתה לו סכומים זעומים בלבד מבחינה כלכלית."
הוא מנה את הנכסים והמכוניות שאנדריאה קיבלה מידיו של מתיאס בשש שנות נישואיהם.
סבסטיאן לא רצה לקבל בחזרה אף-אחד מהם. העלות האישית של נישואיו לאשה זו היא שהטרידה את משפחתו.
"אז ודאי לא יקשה על עורכי-הדין שלך לדאוג לכך שכל הנכסים החשובים יוחזרו לעזבון ושהקטנים יותר יימסרו לצדקה."
"דודי לא היה רוצה שתוותרי על הירושה שלך בגלל ניסיון מוטעה לפצות אותו על העבר ואני לא מקבל זאת."
היא נענעה בראשה וחייכה, והבעה משועשעת באמת גרמה לעיניה הירוקות לזהור ולנשימתו לצאת מגדרה.
"אתה כל-כך רגיל לעשות דברים בדרך שלך, עד שאתה מדהים אותי."
"באמת?" הוא לא ידע אם זה גינוי או לא.
"כן. אתה בטוח לגמרי שתוכל להכתיב לי את ההחלטות שלי." שפתיה התעקלו בהומור.
"וזה משעשע אותך?"
שפתיה התעקלו עתה בצדקנות. "לא ממש, אלא שברור לי שלא עלה בדעתך שאני אחליט מה לעשות עם הרכוש של אנדריאה. אם תסרב לקבל את הרכוש בחזרה לעזבון, אז אני אתרום הכל למטרה מקודשת כלשהי." בלי אזהרה, השעשוע נעלם מפניה. "אני לא רוצה דבר משל אמי. כלום."
"מאוחר מדי. את נושאת את הגנים שלה." המילים הציניות נפלטו לפני שחשב עליהן והוא קילל ביוונית כאשר פניה של רייצ'ל איבדו כל צבע.
היא קמה, רטט בגפיה, עיניה צורבות אותו בהאשמה נוכח הכאב שראה בהן. "אם לא תכין את המסמכים לפני שאעזוב את יוון, אני אדאג למסור את כל הרכוש עם שובי לארצות-הברית."
היא הסתובבה ויצאה מהחדר, מתעלמת מדרישתו שתחכה. הוא התבונן בה בלכתה, התסכול אוחז בו עמוק בפנים.
לכל הרוחות. למה אמר את זה?
רייצ'ל נכנסה לחדר העבודה של דודו והפכה על פיהן את כל המחשבות של סבסטיאן. היא הוכיחה בדרך הפשוטה ביותר שהשפעתה של אמה על ערכיה ומעשיה היתה שולית ובכל זאת, הוא עדיין עקץ אותה על היותה בתה של אנדריאה.
זה היה לא הוגן ואין ספק שהכאיב לה.
הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה התנצל בפני אשה, אבל אין ספק שעכשיו יש מקום להתנצלות.
רייצ'ל ישבה מול פיליפה קורוס ותהתה מדוע שכנעה את עצמה להצטרף לארוחה המשפחתית. היא הרגישה שתהיה לטורח אם תבקש שעוד ארוחה תוגש לה לחדרה והיתה גם ההודעה של סבסטיאן. הוא שלח משרתת להודיע לה שהוא מצפה ממנה לסעוד בחברת המשפחה.
והיא באה, לא רוצה לפגוע בו.
מה אכפת לה מה חושב עליה העריץ הביקורתי הזה? הוא הראה לה שלמרות חביבות העבר שלו, הרי שגם הוא, כמו כל האחרים, חושב שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ. אז מה אם הוא הגבר היחיד בעולם כלפיו חשה איזושהי תגובה גופנית?
פנטזיות הנעורים שלה אודותיו כגיבור חלומותיה היו לא יותר מכך והיא צריכה למחוק את התמונות האלה לנצח ממוחה.
ופירוש הדבר שתצטרך לעשות כמיטב יכולתה כדי לחסל את הקשרים בינה לבין משפחות קורוס ודמקיס.
עם זאת, היא מצאה את עצמה מנסה לשוחח עם אמו. עיניה הכהות של האשה המבוגרת יותר היו עצובות מכדי שלבה הענוג של רייצ'ל יוכל להתעלם מהן.
סבסטיאן נקרא מהשולחן כדי לקבל שיחה בינלאומית דחופה בתחילת הארוחה. אחיו עזב את האי עם שאר בני המשפחה לאחר שהצוואות נקראו.
"יש לי פאטיו קטן מאוד בדירה שלי, אבל אני מגדלת בו גינת תבלינים," אמרה רייצ'ל בזמן שהסלט הוגש.
תשוקתה הגדולה של פיליפה היתה לגינון ורייצ'ל הודתה לאל על שהיה לה נושא לשיחה שאינו קשור לאובדן המשפחתי.
"בזיליקום ונענע גדלים טוב במיוחד בעציצים," ענתה פיליפה ועיניה הכהות הוארו מעט בעניין. "לא חשבתי שאת אוהבת גינון. אנדריאה נחרדה למחשבה שתלכלך את ידיה."
"לאמי ולי היו מעט מאוד עניינים משותפים."
"כמה חבל."
"כן." מה עוד יכלה להגיד?
"אם ובת צריכות להנות זו מחייה של זו. אמי לימדה אותי המון דברים, ואחד מהם היה לאהוב כל דבר שצומח."
"היא היתה ודאי אשה מאוד מיוחדת."
"נכון. היא ודוד מתיאס היו מאוד קרובים." צער חזר לפניה של פיליפה כמו מעמסה גופנית.
"האם לימדת את בנייך לעבוד בגינה?" רייצ'ל באמת לא יכלה לדמיין את סבסטיאן ואריסטידה עובדים בגינה, אבל היא קיוותה שהשאלה תסיח את דעתה של פיליפה מצערה.
האשה המבוגרת יותר חייכה. "לא. שני אלה היו עסוקים תמיד יותר מדי מכדי לקחת על עצמם תחביב גוזל זמן כל-כך." היא נענעה בראשה. "יש לי שני בנים נפלאים, אבל הייתי רוצה גם בת."
"אני בטוחה שכאשר הם יתחתנו, רעיותיהם יראו בך תוספת מבורכת לחייהן."
המחשבה על נישואיו של סבסטיאן לנערה יווניה מתאימה גרמה לרייצ'ל כאב עמוק בלב, אבל היא התעלמה ממנו. היא למדה להתעלם מרגשותיה.
אבל פיליפה שבה ונענעה בראשה. "הם היו עסוקים כילדים מכדי לפתח תחביבים והם עסוקים עכשיו כגברים, בעשיית כסף, מכדי למצוא לעצמם רעיות. סבסטיאן כבר בן שלושים והוא אף-פעם לא יצא עם אשה יותר מכמה שבועות."
"אני בטוחה שכאשר הזמן יתאים..." קולה גווע למראה ההבעה המוזרה בעיניה של האשה.
אבל לפני שהספיקה לשאול משהו, סבסטיאן חזר משיחת הטלפון שלו.
הוא התיישב בקצה השולחן. "אמא, יש משהו שאודה לך אם תעשי למען רייצ'ל."
האשה היווניה הביטה בבנה באהבה ואישור ניכרים. "מה, בני?"
"היא רוצה לתרום את כל חפציה של אמה למכירה פומבית לטובת ארגון צדקה, אבל היא לא רוצה ששום-דבר בעל ערך סנטימנטלי יאבד לנו." הוא התבונן ברייצ'ל כאילו ציפה שתאשר או תכחיש את דבריו.
אז היא הנהנה. "נכון."
עיניה החומות הכהות של פיליפה הביעו הפתעה. "את רוצה שאעבור אתך על חפציה של אמך?"
"רק על החפצים שנמצאים בחדר שלה. כל מה שנחשב שלה בחדרים האחרים יישאר בווילה." היא חשבה על זה ונראה לה שזו הדרך הטובה ביותר לטפל במצב.
"אבל ודאי תרצי בדברים שהיא אהבה."
"לא."
"לי יש כמה חפצים שהיו של אמי. הם מעניקים לי נוחם כאשר אני חושבת עליה."
"אני אשאב סיפוק גדול יותר אם אדע שרכושה הביא תועלת לילדים נזקקים."
ההבנה בעיניה של פיליפה כמעט הביאה את רייצ'ל לאבד את שליטתה על רגשותיה. "אני מבינה. אני אשמח לעזור לך."
"תודה," ענתה רייצ'ל בכנות עמוקה.
הריח המתוק של יערת-הדבש התערבב באוויר המלוח והחמים שהגיע מהים, עוטף את רייצ'ל בזמן שטבלה את בהונותיה בחול הגרוס. היא לא הצליחה להירדם וירדה אל החוף, חושבת שטיול יעזור לה להרגיע את מחשבותיה.
אבל לא מוחה נזקק להרגעה.
זה היה גופה.
ההימצאות בסביבת סבסטיאן תמיד עשתה לה את זה, גרמה לה להיות מודעת לנשיותה באופן שהצליחה להתעלם ממנו בשאר הזמן. לאחר מה שקרה לה בגיל שש-עשרה, זה לא היה קשה, אבל איכשהו, הטייקון החזק מוטט את ההגנות שהיו כל-כך חזקות בחברת גברים אחרים.
והוא לא ניסה אפילו.
לסבסטיאן קורוס לא היה שום עניין בה, מעולם לא רמז אפילו שהוא מודע לה כיותר מאשר בתו החורגת של אבי דודו האהוב.
אבל זה לא הפריע להורמונים שלה לחגוג או ללבה להשתולל בגינו.
"מה את עושה כאן, פת'י מו?"
היא הסתובבה לשמע קולו ולבה טיפס אל גרונה. היא מעדה לאחור, הרחק מהגוף הגברי הקרוב מדי, רגליה מכות בחול הרטוב ואז במים. "סבסטיאן!"
ידיו נורו קדימה כדי לאחוז בכתפיה, עוצרות בעדה מלנחות בתוך המים הרדודים. "לא ידעת שאני כאן?"
היא נענעה בראשה באלם.
הוא משך אותה קדימה עד שרגליה היו שוב על חול יבש, אבל הוא לא זע, כך שהיא היתה עתה קרובה מדי אליו. "לא ניסיתי להסוות את ההתקרבות שלי."
"אני ח-חשבתי." היא גמגמה, מוחה מעבד את הנתונים החדשים שקיבל עם בואו.
אצבעותיו היו חמות ומוצקות דרך הכותנה הדקה של שרווליה וריחו, גברי וכובש, שלט בחושיה. הירח המלא סיפק תאורה מספקת לחולצת הטריקו השחורה וההדוקה שלו, חושף את שרירי בטנו ואת שרירי החזה המפותחים להפליא. מכנסיו הקצרים והבהירים משכו את תשומת הלב לרגליים שהיו עושות צדק עם אצן אולימפי. כפות רגליו היו יחפות כשלה ובהונותיהן היו מרוחקות אלה מאלה בכמה סנטימטרים.
בשל סיבה כלשהי, זה נראה מאוד אינטימי.
