במסה רחבת אופקים, המצרפת עומס של ידע עם קלות ושקיפות של מבע, מחדש דן מירון ז'אנר עיוני, שגדולי המבקרים העברים של היידיים נזקקו לו בעבר, הז'אנר של החשיבה הכוללת על הייחוד (אם כי לאו דווקא האחדות) של מכלול ספרויות היהודים בדורות האחרונים. מירון מסביר את הסיבות שגרמו לשקיעת הז'אנר לפני כחמישים שנה, ומצביע על הצורך בחידושו בתנאים התרבותיים היהודיים והכלליים של זמננו. אל שמחשבתו של המבקר פונה בכיוון הפוך לזה של כמה ממייסדי הז'אנר. היא אינה חותרת להזרמת "ספרות ישראל" מפוצלת לעבר איזו אחדות כוללת וכן לערוץ של ספרות לאומית "נורמלית". תחת זאת הוא מציע לא רק לקבל את הפיצול ה"אי - נורמלי" של הספרויות היהודיות כפי שהוא, ללא חזונות של עתיד אינטרטיבי, אלא אף לנצלו לשם בדיקה מחדש של מושגים כוחניים, כפויים על מציאות שאינה נענית להם באמת. מירון מציע את הכלל: הרפיה לצורך נגיעה. המבקש באמת לגעת בספרות אל ינסה ללפות אותה בקונספציות - על מלכדות ומאחידות. לפיתה מייצרת לחץ. רק "דריכות רפויה" מאפשרת מגע.