"אני מתחיל לחיות רק כאשר אני רואה את עמצי כמת" אמר רוסו. היש אדם אשר אישו מדמה את שעת מותו? היש אדם בחייו אינו מודע לקיומו של קץ הקרב והולך? אבל בחברה המודרנית המוות מודחק ומוכחש. מה אנו יודעים על ההתנהגות האנושית בקרב המוות? כיצד מתמודדים עם הקרבה אל הסוף? שאלת מעמדו של האני נוכח מותו עומדת במרכז הספר. זהו סיפורה של אתנוגרפית. הוא מתאר את "תרבות המוות" של דיירי בית אבות. הקורא מוזמן למסע במחוזות שבהם תודעת הסוף אינה ניתנת עוד להדחקה, למסע "בתחנה האחרונה". בניגוד למה שהיינו מצפים, תרבותם של דיירי בית האבות אינה מבטאת תבוסתנות וחידלון. התרבות שהם בונים היא רבת פנים, מפתיעה בגלוייה החיוביים. סמליה ומשמעותיה המעמיקים אצורים בדבריהם ובמעשיהם של זקנים, היכולים לשמש לנו כמראה. בתחנה הסופית נופלות רבות מן המסכות. לתחנה הזאת גם אנחנו נגיע. המחברת מתארת את חי היומיום בבית הזקנים על אורותיהם וצלליהם, ומנסה להבין מה נותן משמעות לחייהם, לסבלם ולמותם של בני - אדם.

טובה גמליאל

ד"ר טובה גמליאל היא אנתרופולוגית, מרצה בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. תחום התמחותה המרכזי הוא אנתרופולוגיה קיומית ואנתרופולוגיה פסיכולוגית. מחקריה עוסקים בהיבטים הקיומיים של התרבות, בביצועים תרבותיים, בסוגיית הזהות בזקנה, ובעת האחרונה, בזיקה שבין ת... המשך לקרוא

שם הספר
זיקנה עם זיק בעיניים
זיקנה עם זיק בעיניים : מחקר אנתרופולוגי במוסד לדיור מוגן
אסתטיקה של הצער - תרבות הקינה של נשות תימן בישראל
יומני זהרה - הזמנה נשית לאנתרופולוגיה