1


הוא לא דיבר הרבה, אבל אולי זה לטובה. אין משהו נורא מנהג פטפטן.


קרי התרווחה על מושב העור הרך של מכונית הפאר והביטה בגבו של הגבר שישב מאחורי ההגה לפניה. לא, הוא לא פטפטן – הוא הטיפוס החזק והשקט. חזק מאוד – אם לשפוט לפי מוטת הכתפיים הזו – ומאוד שתקן. לא היה יותר ממנוד ראש כאשר אסף אותה מדירתה בלונדון בשעת בוקר מוקדמת ומעט מאוד מאז.


קרי נרעדה. פתיתי השלג המשיכו לרדת בחוץ – פתיתים גדולים ושמנים ורטובים שהתמוססו על הלחיים ונדבקו לשיער כמו קונפטי מעצבן.


היא הידקה את מעיל צמר הכבשים אל גופה והתחפרה בתוכו. "בררר! אתה יכול להגביר קצת את החימום? אני קופאת."


ג'יי לא הסיט את עיניו מהכביש בזמן שסובב את המתג.


"אתה מוכן לנהוג קצת יותר מהר? אני רוצה לחזור ללונדון עוד הערב."


"אני אעשה כמיטב יכולתי," אמר בשלווה.


הוא ינהג במהירות שיתירו לו תנאי הכביש, לא יותר ולא פחות. פניו של ג'יי היו חבויים, אבל הוא הגניב מבט אל המראה האחורית כדי לראות שהדוגמנית לובשת כפפות על אצבעותיה הארוכות. אם היתה יכולה לראותו, היא היתה רואה את הבעת הטרדה על פניו. לא שהטרדה שלו היתה מפריעה לה, כמובן – גם אם היתה מבחינה בה. הוא היה הנהג בלבד – הוא הועסק כדי לעמוד לרשותה בכל גחמה ולפקוח עין על ענק הנברשת היקר שנטף יהלומים עוצרי נשימה מצווארה הארוך והחיוור במהלך אחד מהימים הקרים ביותר בשנה.


הוא צפה בזמן שהסטייליסטים והצלמים והעוזרים שלהם כרכרו סביבה, וראה את ההבעה הריקה והכמעט משועממת שלה כאשר התמסרה להם. הוא היה די משועמם בעצמו, אם לומר את האמת. מהתבוננות בצילומי ירחון הוא הסיק שמדובר בהמון המתנות. עם ההמתנה הוא היה מסוגל להתמודד, אם היתה לה סיבה טובה, אבל דומה שזה היה בזבוז זמן מוחלט.


בעיני ג'יי, זה נראה טירוף שאשה תסכים ללבוש שמלת ערב דקיקה ביום קפוא לגמרי. הרי יכלו ליצור את הסצנה החורפית הזו בתוך אולפן חמים ונוח ולהקל על העבודה שלו, לא?


ואז ראה את צילומי הפולרואיד ולפתע הבין. לפני המצלמה היא התעוררה לחיים – ועוד איך. הוא פלט שריקה נמוכה וארוכה ועוזרו של הצלם שלח לעברו חיוך קושר.


"מדהימה, לא?"


ג'יי בחן את הצילומים. כן, היא היתה עוצרת נשימה – בדיוק כמו היהלומים, אם אתה אוהב יהלומים, והוא אישית לא אהב. פניה היו חיוורים כמו הכפור בחוץ בתוך מסגרת שערה הכהה והפזור, עיניה כהות כמו הענפים השחורים החשופים על העצים. שפתיה היו מלאות ואדומות – צבועות ארגמן, כמו יין עשיר – והן היו פשוקות בפרובוקציה לחה וצרופה. השמלה הכסופה הדקיקה הוסיפה לתחושה החורפית של הצילום, והיא נצמדה אל גופה, אל השדיים הגבוהים והמוצקים ואל הישבן המתעקל.


אבל היא נראתה כאילו נוצקה מקרח, או שעווה – מושלמת מכדי להיות ממשית וכלל לא מציאותית. אם צובטים אשה כזו, האם כואב לה? תהה. אם אתה עושה אתה אהבה, האם היא זועקת בתשוקה עזה ובלתי מרוסנת – או שהיא פשוט מחליקה את שערה המושלם ומסיטה לאחור את כתפיה?


"היא בסדר," לאט ועוזר הצלם שלח לעברו עוד מבט מבין.


"אני יודע בדיוק למה אתה מתכוון." הוא משך בכתפיו. "לא מדובר רק בעובדה שהיא מחוץ לליגה שלנו – היא ודאי מעולם לא שמעה על הליגה שלנו!"


ג'יי הנהן והסתובב, לא טורח לתקן את האיש – היום בו יחליט שאשה נמצאת מחוץ לליגה שלו יהיה היום בו יפסיק לנשום. הוא היה כאן כדי לבצע את העבודה שלו ולהסתלק ברגע הראשון האפשרי. הוא לא היה צריך להיות כאן מלכתחילה, והיתה לו פגישה עם בלונדית חלומית צוננת, אותה דחה מעליו בלי לדעת אפילו מדוע – אלא שהערב הוא החליט שאולי הגיע הזמן להיכנע.


חיוך איטי של ציפיה עיקל את שפתיו.


"כמה זמן, לדעתך?"


קולה של הדוגמנית קטע את מחשבותיו בדיוק כאשר איימו להפוך ארוטיות, ושאלתה לא עזרה.


"כמה זמן מה?" שאל.


קרי נאנחה. זה היה יום ארוך נורא, ולאמיתו של דבר, כל מה שרצתה היה להגיע הביתה ולהיכנס לאמבט חם, שאחריו תוכל להצטנף לה על הספה עם ספר טוב במקום לצאת לארוחת ערב. לא שארוחת ערב עם דיוויד לא תהיה מהנה – היא תמיד נהנתה מחברתו. אמת, הוא לא הבעיר את חושיה, אבל הוא ידע את זה וזה לא הפריע לו. טוב, אולי זה מה שאמר – אבל קרי לא יכלה שלא לתהות אם עמוק בפנים הוא מנסה עדיין לגרום לה לשנות את דעתה ביחס אליו. וזה לא יקרה, כמובן. דיוויד סווג אצלה כידיד ושום-דבר לא יזיזו מהמקום הזה, ומוטב שכך. מאהבים – לפחות על פי ניסיונה המוגבל של קרי – נטו לגרום צרות.


"שאלתי כמה זמן ייקח לנו להגיע ללונדון."


ג'יי צמצם את עיניו בהביטו בדרך הנמתחת לפנים. השמים היו בצבע אפור חיוור, כל-כך חיוור עד שקשה היה לראות איפה נגמר השלג הנופל ואיפה מתחיל הרקיע. עצים הזדקפו משני עברי הכביש – יצורי רפאים כל-כך עוינים עד שקשה היה לדמיין אותם מבשילים פירות או פרחים.


היה מפתה להגיד לה שאם לא היתה מבזבזת כל-כך הרבה זמן, הם היו יכולים לצאת לדרך הרבה קודם, אבל הוא שתק. אין זה מתפקידו של הנהג להביע דעות, וזה דרש קצת יותר משליטה עצמית קלה מצדו.


"קשה לומר," מלמל. "זה תלוי."


"במה?" משהו בהילה העצלה שהיתה נסוכה עליו עצבן אותה. איזה מין נהג זה, לעזאזל, אם הוא לא מסוגל לתת לה הערכה גסה אודות שעת ההגעה שלהם?


הוא שמע את נימת קוצר הרוח בקולה והסתיר חיוך. הוא שכח איך זה לעבוד אצל מישהו – שמישהו יגיד לו מה לעשות וישאל שאלות שאתה צריך לענות, כאילו אתה מכונה או משהו.


"במצב השלג," אמר והקדיר פנים לפתע כאשר הרגיש את ההחלקה הבוגדנית של הצמיגים הקדמיים. הוא האט.


קרי השקיפה החוצה. "זה לא נראה לי כל-כך נורא."


"באמת?" מלמל. "טוב, אז הכל בסדר."


בקולו היה רמז למבטא אמריקני ולרגע היא חשבה ששמעה בקולו נימת לגלוג. קרי הביטה בכתפיים הרחבות והנייחות בחשד. האם הוא צוחק ממנה?


דרך הפוני הכהה שנפל על מצחה ג'יי הביט בעיניה וראה את הקמט שהופיע במצחה המושלם והחלק. "רוצה שאפעיל את הרדיו?" שאל בקול מרגיע כאילו ביקש לנחם דודה זקנה.


הוא גרם לה להרגיש... אי-נוחות, והיא לא יכלה להבין למה. "למעשה," אמרה קרי בקול ברור, "מה שאני רוצה זה לישון, אם לא אכפת לך..."


"בוודאי, אין בעיה." ג'יי הסתיר חיוך שנעלם כאשר העמיק לתוך שעת בין-הערביים החורפית. פתיתי השלג שינו צורה ולא היו עוד כל-כך תמימים – עכשיו הם היו קטנים והוא ידע שהם נושאים בחובם נשכנות של קרח. הרוח טלטלה אותם בסחרור לבן מר עד שנראו כמו להק דבורים כועסות.


הוא הציץ שוב בראי. היא נרדמה. ראשה נפל לאחור ושערה נפרש מאחוריו, כמו כרית שחורה מבהיקה. השמיכה החליקה ושסע החצאית שלה הציג את רגליה לראווה – רגליים ארוכות שמעולם לא ראה כמותן אצל אף אשה. רגליים כאלה יכולות לכרוך את עצמן סביב צווארו של גבר כמו נחש קטלני. ג'יי הסיט את עיניו מהרגליים ומרמז לגרבונים שראה עליהן. הנסיעה הזו תהיה ארוכה מהצפוי – עדיף שהיא תישן ולא תסיח את דעתו.


אבל מזג האוויר גרם לו למשנה דאגה. הנתיבים הצרים הפכו מסוכנים מרגע לרגע, והשלג הכביד וכאשר הלילה סגר עליהם באפלה, המכונית החלה להאט בזמן שנתקלה בסחף הראשון.


הוא ידע עוד לפני שזה קרה שהמצב יהיה גרוע – גרוע מאוד. האינסטינקט אמר לו את זה, יחד עם הניסיון שבחיים בתנאים קשים שלא הרבה אנשים הכירו.


המגבים שלו נעו בלי הפסקה, אבל הוא הרגיש כאילו הוא מסתכל לתוך תהום קרח. הכביש נטה קמעה והוא הוריד את רגלו מדוושת הדלק. ירידה זה טוב. צלעות הרים מגיעות לעמקים, ואנשים נוטים להתגורר בעמקים, שם הם מוצאים מחסה והוא העריך שתוך זמן קצר יזדקקו למחסה... אלא שזו היתה דרך כפרית עזובה למדי. שמורה היטב, ניחש. היא נבחרה בגלל יופיה ובידודה.


הוא הדליק את האור לרגע, כדי להציץ במפה, ואז צמצם עיניים כאשר המכונית חלפה על פני בית חשוך. זמן-מה לאחר מכן התחוור לג'יי שאין לו ברירה והוא עצר. בכל הכוח.


קפיצת המכונית העירה אותה וקרי פקחה את עיניה, לכודה בעולם שבין ערות לשינה. היא פיהקה. "איפה אנחנו?" שאלה בישנוניות.


"באמצע שום מקום," ענה בחריפות. "תסתכלי בעצמך."


צליל קולו הנמוך והגברי זעזע אותה ולרגע הבהיל אותה עד שנזכרה איפה היא. היא הציצה החוצה ואז מצמצה. הוא לא התבדח.


בזמן שישנה השתנה הנוף באופן בלתי מזוהה. הלילה סגר עליהם, ואתו השלג. הכל היה שחור ולבן, כמו תשליל של צילום, וזה היה יכול להיות יפה אלמלא היה כל-כך מאיים. והם היו באמצע כל זה. באמצע השום מקום, כמו שהוא אמר. "למה עצרת?" שאלה.


למה עצרתי, לדעתך? "בגלל שהשלג כבד מדי."


"טוב, אז כמה זמן ייקח לנו להגיע ללונדון עכשיו?"


ג'יי שלח החוצה מבט נוסף ואז התבונן בראי בפניה היפהפים והתמהים. ניכר היה משאלתה שלא היה לה מושג עד כמה המצב גרוע, והוא יצטרך לבשר לה על כך. בעדינות.


"אם זה יימשך ככה, אנחנו לא נצליח להגיע חזרה בכלל, לפחות לא הלילה – יהיה לנו מזל אם נגיע עד הכפר הקרוב ביותר."


זה נשמע כמו שורה מסרט גרוע. "אבל אני לא רוצה לנסוע לכפר!" קראה. "אני רוצה הביתה."


אני רוצה. אני רוצה. הוא הניח שאשה כמותה מבלה את מרבית זמנה בקבלת מה שהיא רוצה. טוב, לא הערב. "גם אני, מותק," אמר בזעף. "אבל אני אסתפק בכל מה שאוכל לקבל."


היא הניחה ל'מותק' לעבור. זה לא הזמן לקפוא בגלל שהוא מתנהג בצורה כזו. "אתה לא יכול להמשיך לנהוג?"


הוא לחץ על דוושת הדלק והפסיק. "לא. אנחנו תקועים."


קרי הזדקפה. "מה זאת אומרת?"


מה את חושבת שזה אומר? "כמו שאמרתי, אנחנו תקועים. יש על הכביש סחיפים. סחיפי שלג. ותחתיהם קרח. זה מצב קטלני בכוח."


קרי עצמה לרגע את עיניה. לא ייתכן שזה קורה. היא פקחה אותן. "לא יכולת לחזות את זה ולנסוע בכביש אחר?"


הוא היה עוזב את זה, אבל משהו בהאשמה שלה הרתיח את דמו. "אין דרך אחרת – לא מהשדה שכוח האל שהם בחרו לצילומים – ואם את זוכרת, שלוש פעמים ביקשתי ממך למהר. אמרתי שמראה השמים לא מוצא חן בעיני. אבל את היית כל-כך עסוקה בקבלת מחמאות מכל העוזרים מכדי לשים לב למה שאמרתי."


האם הוא מבקר אותה? "עשיתי את העבודה שלי!"


"ואני מנסה לעשות את העבודה שלי," אמר בקול אפל. "כלומר, להתמודד עם המצב כמות שהוא, לא לבזבז זמן על האשמות שווא!"


קרי בהתה בגב ראשו הכהה והרגישה כמו שחקנית טניס שמעדה. ומה שהכי הרגיז אותה בכל זה היה שהוא צדק. הוא היה אולי יהיר, אפילו חצוף באופן בו התנסח, אבל היא הבינה את הלך המחשבה שלו. "אז מה אתה מציע שנעשה?" שאלה בצינה.


כשדיברה ברבים, היא למעשה התכוונה אליו. "אני חושב שעלינו למצוא מחסה."


"לא." קרי נענעה בראשה. מה הוא חושב – שהיא תתאכסן הלילה במלון? אתו? "אני חושבת שאתה לא מבין – אני חייבת לחזור ללונדון. הערב." היא בחנה בתקווה את גופו השרירי. "אתה לא יכול לחלץ אותנו מכאן?"


"עם את חפירה?" ג'יין חייך. "אני חושב שאת לא מבינה, מותק – גם אם אצליח להוציא אותנו מכאן, זה יהיה רק עניין זמני. הכביש הזה בלתי עביר."


היא חשה הבלח פתאומי של בהלה, עד שהשכל הישר צץ מחדש. "אתה לא יודע את זה!"


הוא לא התכוון להתחיל להסביר לה שהוא ראה שלג וקרח בכל הצורות והסוגים. האופקים הבהירים והריקים של ערבות השלג הארקטיות הפכו את סצנת השלג הזו לכרטיס ברכה לחג-המולד. שחיה מתחת לכיפות קרח קוטביות תוך תהיה אם דמך קפא לגמרי בעורקיך עם או בלי חליפת הצלילה. גברים לכודים... אבודים... נעלמים לעולם.


נימה קשה התגנבה לקולו. "אבל אני כן יודע – תפקידי לדעת." הוא כיבה את המנוע, הסתובב ומשך בכתפיו. "מצטער, אבל זה המצב."


היא פתחה את פיה כדי לענות, אבל המילים קפאו על כתפיה כאשר פגשה לראשונה את עיניו – עיניים קשות ומבליחות שעצרו את נשימתה, וחלף זמן רב מאז גבר הצליח לעשות דבר כזה. זו היתה הפעם הראשונה בה הביטה בו כמו שצריך, מפני שאף-פעם לא מסתכלים בנהג, נכון? הנהגים היו חלק מהתפאורה, חלק מהמכונית עצמה – לפחות זה מה שהיו צריכים להיות. היא שאפה אוויר יבש, מבולבלת בשל ההולם הפתאומי של לבה, כאילו ניסה להזכיר לה שהוא קיים עדיין. אלוהים בשמים, למה הגבר הזה עובד כנהג?


פניו היו מפוסלים – עשויים מקשה אחת של זוויות חדות – ועמדו בסתירה לעיקול החושני והעשיר של שפתו העליונה. באור העמום היא לא יכלה לראות את צבע עיניו, אבל היא יכלה להעריך את היער הנוצתי של הריסים שהעניקו להן מבט חידתי, והיא דגמנה די זמן כדי לדעת שעצמות לחיים מהסוג הזה היו נדירות.


בפשטות, הוא היה מדהים.


ג'יי הבחין בהתרחבות העיניים שלה בשעשוע ציני ואז סילק את המחשבה ממוחו. מדובר בעסקים, לא בהנאות – וגם אם המצב היה אחר, הוא לא היה בעניין של נערות יפות ומפונקות שמצפות שכולן יעמדו דום לפניהן.


"אז נוכל להישאר כאן כל הלילה," אמר בנעימות. "נריץ את המנוע עד הבוקר ונקווה שהמצב ישתפר."


לבלות את הלילה במכונית? "אתה רציני?"


"מאוד." הוא יישאר ער בקלות – היה לו ניסיון של חיים שלמים לחכות לאור ראשון של שחר חורפי.


היה משהו כל-כך בלתי מתפשר במילה היחידה שאמר שגרם לקרי להבין שהוא מתכוון לדבריו. אבל לא ייתכן שאין מה לעשות! הם באנגליה, למען השם – לא בהרי הרוקי!


"אני משוכנעת שנצליח להתקשר למישהו." היא התחילה לחפש בתוך התיק שלה. "הסלולרי שלי צריך להיות כאן, באיזה מקום."


הסלולרי שלו היה בכיסו – האם היא באמת חושבת שזה לא עבר לא בראש? "בוודאי, נסי," מלמל. "תתקשרי לשירותי החירום ותגידי להם שאנחנו בצרות."


נימת קולו אמרה לה שלא יהיה אות, אבל הגאווה העיקשת גרמה לה להקיש על המקשים בתסכול משולב בבהלה גוברת והולכת.


ידה רעדה אבל היא החזירה את הטלפון לתיק שלה בהבעה מכובדת. "אז אנחנו באמת תקועים," אמרה בקול שטוח.


"ככה זה נראה." עיניה היו ענקיות וכהות, רחבות ומצודדות בפניה החיוורים שצורתם לב – מעוצבים על ידי הטבע לעורר בגבר צורך להגן עליה. הטבע היה מוזר, חשב – אף, שתי עיניים ופה מסודרים באופן כזה שיהפכו פנים רגילים לעוצרי נשימה. עניין של מזל, כמו כל-כך הרבה דברים בחיים. "תקשיבי," לאט. "חשבתי שראיתי מבנה כלשהו לא רחוק מכאן. נראה לי הגיוני ללכת אליו. אני אלך לבדוק."


המחשבה שתיוותר במכונית בגפה גרמה לה להרגיש גרוע עוד יותר. מה יקרה אם הוא ייעלם בלילה המושלג והקר הזה ולא יחזור יותר לעולם? מה יקרה אם מישהו יבוא? זה לא היה הגיוני, אבל היא חשבה שתהיה בטוחה יותר בחברתו מאשר לבדה כאן. הוא אולי חסר נימוס וכבוד, אבל לפחות הוא נראה כמו מישהו שיודע מה הוא עושה. "לא, אני לא רוצה שתשאיר אותי כאן," אמרה. "אני באה אתך."


עיניו נעו אל מגפי העור שלה. העור היה טוב, רך וחסין למים, אבל העקבים לא נועדו להליכה. וגם היא לא, אם לשפוט לפי המראה שלה. הוא הרים את גבותיו. "את לא בדיוק לבושה לזה, לא?"


"טוב, לא ציפיתי שנצא לטיול!"


עיניו הצטמצמו לרגע. "עשית פעם סקי?"


קרי צחקה. "עם העבודה שלי? אתה צוחק – גלישה מסווגת כספורט מסוכן ולכן אסור."


עבודה מגבילה למדי, חשב. "טוב, את בטוחה שתהיי מסוגלת לצעוד בשלג?"


"אני אסתדר," אמרה בעקשנות.


הוא הניח שאין לו ברירה אלא לתת לה לנסות. "את חייבת – מפני שאני לא מתכוון לסחוב אותך." עיניו לעגו לה כאשר ראה את שפתיה נפשקות והתחוור לו ששיקר. מובן שהיה סוחב אותה, בדיוק כפי שתוכנת לעשות. גברים יילכו קילומטרים בכל תנאי למען אשה שנראית ככה. "תכפתרי את המעיל שלך," אמר בחספוס. "ותלבשי שוב את הכפפות."


היא פתחה את פיה כדי לבקש ממנו להפסיק לפנות אליה כאילו היתה מפגרת, אבל משהו בדריכות בפיו גרם לה להבין שמשהו בדינמיקה ביניהם השתנה באופן כמעט בלתי מורגש ושהוא כבר לא סתם נהג. היה משהו בלתי מוגדר אבל ברור בשפת הגוף שלו שלפתע הפיקוד הועבר לידיו. והיא לא היתה מורגלת בזה.


"כובע?" לאט.


היא נענעה בראשה והוא הושיט את ידו אל תא הכפפות, הוציא כובע צמר והושיטו לה.


"תרימי את השיער שלך," הורה לה, "ותחבשי את הכובע."


"אתה לא זקוק לו בעצמך?"


"את זקוקה לו יותר," הכריז. "את אשה."


היא רצתה להשמיע הערה מתחכמת על שוויון המינים, אבל משהו צונן וקשה בעיניו אמר לה לא לטרוח, כאילו שלא מעניין אותו מה דעתה. אין ספק שזה היה בבחינת שינוי עבור אשה שהתרגלה לכך שגברים נאחזים בכל מילה שלה.


הוא יצא מתוך המכונית וניגש לפתוח את הדלת שלה, מושך אותה בקושי, מפני שהשלג כבר נערם מולה.


"זהירות," אמר. "השלג קר ועמוק. תלכי אחרי, בסדר? קרוב עד כמה שאפשר ומהר עד כמה שאת יכולה. ותעשי בדיוק מה שאני אומר לך."


זו היתה פקודה בעליל.


דומה שהוא ידע בדיוק לאן הוא הולך, למרות שקרי התקשתה לראות נתיב או שדה או שמים או שיחים. היא התנשפה קלות בזמן שמעדה על הלובן המסנוור. לא היה פשוט להדביק את הקצב שלו והוא נאלץ כל הזמן לעצור, לפנות אליה ולצמצם את עיניו.


"את בסדר?"


היא הנהנה. "אני איטית, לא?"


את אשה, ואת לא מאומנת לדברים כאלה. "זה לא עניין גדול. האצבעות לא מדי קפואות?"


"אי-איזה אצבעות בדיוק?" היא רעדה.


הוא צחק, צחוק לא צפוי ומתנגן, והבל פיו קפא באוויר. "זה כבר לא רחוק," הבטיח חרש.


היא צעדה מאחוריו ותהתה איך הוא יכול להיות כל-כך בטוח. פתיתים של שלג הסתחררו כנגד פניה, נורים לתוך עיניה ומתמוססים על שפתיה. המגפיים שבעבר נראו לה נוחים, נועדו לסיור קצר ברחובות לונדון. כפות רגליה היו כסרדינים בתוך קופסה קטנה ובהונותיה התחילו לכאוב ולצרוב. ואצבעותיה קפאו – הן היו כל-כך קרות עד שלא הרגישה אותן יותר.


היא מעולם לא היתה מודעת לגופה בצורה כל-כך כואבת ולא נוחה, ועם רגשות האי-נוחות הגופנית הגיע הפחד. מה יקרה אם הם לא יצליחו למצוא את הבית שלטענתו ראה? האם לא קראה בעיתונות דיווחים על אנשים שקפאו למוות, או שאבדו במצבים לא כל-כך שונים מזה?


רטט שלא היה לו קשר לקור חלף בגופה. למה הם לא חיכו במכונית עד אור הבוקר? כך לפחות היו מוצאים אותם בקלות. היא נשכה את שפתה בכל הכוח, אבל כמעט לא הרגישה את הכאב, ואז הוא עצר לפתע.


"הנה!" אמר ונימה של סיפוק העמיקה את קולו לכדי נהמה גרונית. "ידעתי!"


קרי הציצה קדימה בנשימה מאומצת וכואבת והתנשפות קפואה עלתה מריאותיה. "מה זה?" שאלה בחולשה.


"מחסה!"


היא נעמדה לצד הבית, שהתנשא מעליה כמו חזיון רפאים. הוא לא נראה חם ומקביל פנים. זה היה בית גבוה מאוד – דומה לכנסיה קטנה – והשביל שהוביל אליו היה מכוסה שלג גבוה. לא היה בו אור, והחלונות הגבוהים לא היו מכוסים וילונות, אבל זה היה מחסה.


וקרי עשתה מה שכל אשה במצבה היתה עושה.


היא פרצה בבכי.