1
"קייט, בחיים לא תנחשי מה קרה! ג'ון סיפר לנו הבוקר, בזמן שהיית אצל רופא השיניים. היתה השתלטות על העסק. והבוס החדש מגיע מחר לראיין את כולם!"
קייט וינסנט עיכלה בשתיקה את דבריה של חברתה לעבודה הנרגשת. ריסיה הכהים והעבים עד כדי קנאה כיסו בהרהור את עיני הטופז שלה כששקלה את מה ששמעה. היא עבדה בחברה רק שישה חודשים, כי לפני כן הצליחה לעבוד רק במשרה זמנית בזמן שהשלימה את התואר השני שלה. ההסמכה שיפרה את קורות החיים שלה והעניקה לה מספיק ביטחון כדי להגיש מועמדות לתפקיד זה, שקודם לכן נראה לה מחוץ להישג ידה.
"אז מי משתלט עלינו?" שאלה קייט את לורה, מעיפה בהיסח הדעת את שערה החום-ערמוני החלק הארוך מעבר לכתפה. בחוץ היה חם, והקרירות של המיזוג במשרד היתה מבורכת מאוד.
"טוב, ג'ון לא הסכים להגיד," השיבה לורה, כובשת אנחת קנאה קטנה כשבחנה את גופה הדקיק האלגנטי של קייט, העטוף בחולצת טי לבנה ובחצאית פשתן בצבע חום שוקולד.
לורה התלוותה אל קייט בעת קניית החצאית, רכישת סוף עונה שלה עצמה נראתה משעממת. אבל על קייט החצאית נראתה לא רק טוב, אלא גם יקרה.
"מסתבר שהכול צריך להישמר בסוד עד מחר." היא נתנה בקייט מבט של צער. "אני מניחה שזה היה צפוי. אחרי הכול, ג'ון רמז תקופה ארוכה שהוא ישמח לצאת לפרישה מוקדמת – אבל לא העליתי בדעתי שהוא שוקל למכור. לו ולשילה אין ילדים, נכון? כך שאני מניחה שאין להם הרבה טעם להחזיק בעסק כשהם יכולים לבלות את זמנם בדירה שלהם במיאמי."
קייט הקשיבה ללורה בריכוז כשהדליקה את המחשב שלה. העסק שג'ון לומס הקים כדי לספק שירותים וציוד מקצועיים לענף הבנייה היה מצליח מאוד, אבל מאז החלה לעבוד בחברה הפרטית הקטנה כמנהלת חשבונות ראתה קייט בעצמה שהרצון של ג'ון לחפש קשרים חדשים הולך ופוחת. וזה היה חבל, כי לעסק היה פוטנציאל רב, והיא לא הופתעה לגמרי שמישהו קנה מג'ון את החברה.
"כולם מודאגים ממה שעלול לקרות," סיפרה לה לורה. "אף אחד לא רוצה לאבד את עבודתו."
"השתלטות של מישהו חדש היא לא בהכרח דבר רע," ציינה קייט ברוגע. "יש לעסק המון מקום כדי להתרחב, ויש מספיק עבודה לכולנו. כמובן, זה בתנאי שלבעלים החדש אין כבר עסק דומה משלו והוא רק רוצה למזג את העסק של ג'ון עם שלו."
"אוי, אל תגידי את זה!" התחננה לורה בדאגה ונרעדה מעט. "רוי ואני הגדלנו עכשיו את המשכנתא שלנו כדי שנוכל להרחיב את הבית." פניה הוורידו מעט. "אנחנו מנסים להיכנס להריון, ותינוק יחייב עוד מקום. הדבר האחרון שאני צריכה כרגע זה לאבד את העבודה שלי! מה שמזכיר לי – ג'ון אמר שהוא רוצה שכולנו נגיע לכאן מחר מוקדם במיוחד. מסתבר שהבעלים החדש אמר מפורשות שהוא יהיה כאן בשמונה."
"בשמונה?" קייט העבירה את תשומת לבה מהאי-מיילים שלה אל לורה, מצחה מתקמט בדאגה. "את אומרת שג'ון רוצה שנהיה כאן בשמונה?"
"כן."
עור החרסינה של קייט החוויר מעט. לא היתה לה אפשרות להגיע למשרד בשמונה בבוקר. הגן נפתח רק בשמונה, והיא תצטרך לעזוב את אולי בשבע וחצי לכל המאוחר כדי להגיע לכאן בשמונה. היא הרגישה שהמתח מכווץ את בטנה.
לכל אם היה קשה לעבוד במשרה מלאה – מלאכת איזון בלתי פוסקת – אבל כשלאיזון העדין הזה נוספה העובדה שהאם המדוברת היתה אם חד-הורית, שעשתה מאמצים רבים להעניק לבנה ביטחון רגשי כמו שני הורים אוהבים, נוסף על כך שהיא לא סיפרה למעסיקיה שיש לה ילד, מלאכת האיזון הזאת התערערה מאוד.
די היה במחשבה על אולי כדי לכווץ את בטנה בחרדה מגוננת אמהית.
"מה קרה?" שאלה לורה בסקרנות, חשה במתיחותה.
"אה... כלום."
קייט לא סיפרה לאיש בעבודה על אולי. בגלל מודעותה הרבה ליחס של עמיתים ומעסיקים לקשיים שהיו לאם עובדת – במיוחד אם חד-הורית – קייט לא הזכירה את בנה במהלך הראיון שלה עם ג'ון. רק אחרי שהתחילה לעבוד בחברה, גילתה שג'ון מחזיק בגישה מיושנת משהו בנושא העסקתן של אמהות לילדים צעירים מאוד. באותה עת היא כבר ידעה שהיא מתאימה מאוד לעבודתה ושעבודתה מתאימה לה, ואף שהדבר הדיר שינה מעיניה והעיק על מצפונה, היא החליטה לשמור את קיומו של אולי בסוד. היות שהיא היתה כנה מאוד באופייה, לא פעם עוררה בה החלטה זו נקיפות מצפון, אך היא אמרה לעצמה שזה הכרחי על מנת להצליח בתוכניות הקריירה שלה.
כעת היא היתה מוכשרת מאוד בתפקידה, והיא היתה נחושה בדעתה לספק לבנה לפחות חלק מההטבות החומריות שמהן היה נהנה אילולי אביו זנח אותה.
אביו! קייט הרגישה את הבחילה הקרה והייאוש המשולבים בכעס גואים בה – זה היה שילוב מסוכן ורעיל כמו ארסן, אבל היא זו שהיתה בסכנת הרעלה והרס, לא האיש ששבר את לבה ונטש אותה.
עכשיו האמינה שלה ולאוליבר מוטב בלעדיו – אף שמשכורתה כיסתה בדוחק את המשכנתא שהיא שילמה על הקוטג' הקטנטן שקנתה בכפר יפה במרחק קילומטרים אחדים מהעיר ואת הטיפול באוליבר, כך שנשאר רק מספיק לאוכל ולדברים הכרחיים אחרים.
הטיפול באוליבר! שפתיה, שלרוב היו רכות ומעוקמות במתיקות, נחשקו והוצרו. היא היתה האדם המתאים ביותר לטפל בבנה, אבל מצבה הכספי לא אפשר לה לעשות זאת.
עבודתה הנוכחית היתה השלב הראשון בסולם הקריירה שעליו תידרש לטפס כדי לפרנס את שניהם כראוי. ראש המחלקה שלה היה אמור לפרוש בתוך שנתיים, וקייט קיוותה בסתר לבה שאם תבצע את תפקידה היטב, ג'ון יקדם אותה לתפקיד זה.
יום-הולדתה העשרים וחמישה לא היה רחוק כל-כך, וכך גם יום-הולדתו החמישי של אולי. יום-ההולדת החמישי שלו והשנה החמישית שלה לבד. קייט קברה במהירות את המחשבות המזיקות. היא לא היתה זקוקה להן, היא לא רצתה בהן, והיא בשום פנים ואופן לא תניח להן לחבל בשלוות הנפש שהשיגה בעמל כה רב.
היא היתה צריכה להתמקד בעתיד, לא בעבר! השתלטות זו עלולה להרוס כל סיכוי שהיה לה לזכות בקידום, אך היא יכולה גם לקדם את ההזדמנויות שלה, הרהרה כשבחנה כמה טבלאות השוואה שהכינה מיוזמתה שלה, כדי לראות למי מהלקוחות אפשר לפנות כדי להגדיל את ההזמנות.
כשעמדה בפתחו של הגן הכפרי הקטן וצפתה בבנה רץ אליה, פניו מוארות כשראה אותה, הרגישה קייט שלבה מתכווץ מאהבה. כשהתכופפה להרים אותו בזרועותיה וקברה את פניה בצווארו החמים כדי לנשום את ריחו הנפלא, ידעה שלא משנה מה תידרש להקריב, או כמה קשה יהיה עליה לעבוד, היא תעשה זאת למען אולי.
קימוט קטן הופיע במצחה כשבחנה את החדר, שהיה עכשיו ריק מילדים אחרים. היא בחרה לגור בכפר מפני שרצתה לספק לאולי תחושה של שייכות וקהילה, לספק לו את הילדות שנמנעה ממנה. אך המגורים כאן אילצו אותה לנסוע לעיר כדי לעבוד, לכן אולי נאלץ לחכות לה זמן רב אחרי שהילדים האחרים נלקחו הביתה.
היא לא תכננה שבנה יגדל כך – כילד יחיד בלי שום משפחה מלבדה. היא רצתה שהמצב של הילד שלה, הילדים שלה, יהיה כה שונה מכפי שהיה אצלה.
שני הורים אוהבים, אחים ואחיות, הידיעה שאתה אהוב ורצוי. הידיעה שאתה אהוב ורצוי!
כאב אחז בה. חלפו חמש שנים – רק אישה בלי הערכה עצמית או כבוד עצמי תרשה לעצמה לחשוב על גבר שבגד באהבתה ודחה אותה, נכון? גבר שנשבע לאהוב אותה לנצח, שנשבע שהוא שותף לחלומותיה ולמטרותיה, שלימד אותה לבטוח בו ולאהוב אותו, ושלחש לעומת שפתיה כשביתק את בתוליה שהוא רוצה שתלד לו ילד, שהוא רוצה לעטוף את הילד הזה באהבה ובביטחון.
גבר ששיקר לה ועזב אותה שבורת לב, מפוכחת ובודדה לחלוטין.
כדי להיות איתו, היא המרתה את פיהם של דודתה ודודה שגידלו אותה, ומשום כך הם התכחשו לה.
לא שקייט היתה רוצה שדודתה ודודה יהיו מעורבים בחייו של בנה היקר. הם אולי סיפקו לה בית כשהתייתמה, אבל הם עשו זאת מתוך תחושת חובה ולא מאהבה. והיא היתה כה צמאה לאהבה.
"אולי התחיל לדאוג."
הנזיפה הקלה בקולה של הגננת גרמה לקייט להתכווץ בתוכה.
"אני יודעת שאיחרתי קצת," התנצלה. "היתה תאונה במעקף."
הגננת היתה אישה עגלגלה בשנות השישים לחייה. היו לה נכדים משלה, וילדי הגן הקטנים אהבו אותה וכיבדו אותה. קייט כבר חדלה לספור את מספר הפעמים ששמעה את אולי מתעקש ואומר, "אבל מרי אומרת..."
כעבור עשר דקות פתחה קייט את הדלת של הקוטג' הקטן שלהם. הוא היה ממוקם בדיוק במרכז הכפר, חלונותיו הקדמיים משקיפים על הדשא, עם בריכת הברווזים, ומאחורי הבית היתה גינה צרה ארוכה.
אולי היה ילד בעל מבנה גוף חסון, שרירים מוצקים וראש מלא בתלתלים שחורים סמיכים. ירושה מאביו, אף שאולי עצמו לא ידע זאת.
מבחינת קייט, האיש שעיבר אותה כבר לא היה קיים, והיא סירבה לתת לו מקום כלשהו בחייהם. בזכות אופיו השקט של אולי, עד לאחרונה הוא השלים עם העובדה שאין לו אבא מבלי לשאול את קייט שאלות רבות עליו. אולם העובדה שלחברו הטוב החדש היה אבא הובילה את אולי להתחיל לרצות לדעת יותר.
קייט קימטה מצח. עד כה הסתפק אולי בתשובותיה, אבל לבה נחמץ בקרבה כשראתה איך הוא צופה בערגה בטום לוסון משחק עם בנו.
שון הוציא את גופו הארוך ממושב המרצדס שלו והביט בשקט בבניין שלפניו.
חליפתו התפורה ביד מסביל רואו נחה באלגנטיות על גופו דק-האיברים, הז'קט מסתיר את הרוחב החזק של כתפיו ואת השרירים שפיתח בשנים שבהן התפרנס מהצעת שירותיו לכל בנאי שהיה מוכן להעסיק אותו.
הוא הגיר זיעה בסלילה של מספר כבישים מהירים, וכך גם בבנייה של כמה בתים, אבל אפילו באותם ימים כנער חסר השכלה הבטיח לעצמו שיום אחד יהיו הדברים שונים, שיום אחד יהיה הוא האיש שמחלק פקודות ולא זה שממלא אותן.
כילד קטן נאלץ להיאבק על האוכל שלו עד שבגיל חמש ננטש על-ידי אמו ההיפית והועבר לידי רשויות הרווחה. בשנות העשרים שלו בילה את ימיו בהרחבת בתים, ובכל דבר אחר שקיבל עבורו תשלום, ואת לילותיו בלימודים לתואר במנהל עסקים. הוא חגג את יום-הולדתו השלושים ואחד במכירת חברת הבנייה שהקים מאפס תמורת עשרים מיליון. אילו רצה בכך, הוא יכול היה לפרוש. אבל זו לא היתה דרכו. הוא ראה את הפוטנציאל הטמון בחברות כמו של ג'ון ותפס את ההזדמנות בשתי הידיים. כעת היה בן שלושים וחמש.
היו לו תוכניות התרחבות גדולות לעסק שזה עתה רכש, אבל כדי שתוכניותיו יצליחו הוא היה זקוק לכוח עבודה מתאים. כוח עבודה מסור, אנרגטי, נלהב ושאפתני. הבוקר היה אמור לפגוש את מועסקיו החדשים, והוא התכוון להעריך אותם כפי שהעריך את אלה שעבדו אצלו בתחילת דרכו בתחום – על-ידי פגישתם פנים אל פנים. אז – ורק אז – יקרא את תיקי העובדים שלהם.
הוא היה גבר נאה ומצודד, אבל אור השמש של שעת הבוקר המוקדמת הדגיש את הקמטים הקשים שנמתחו מאפו אל פיו וחשף גבר בעל נחישות ברזל שחייך רק לעתים נדירות. הוא התייחס למיניותו בציניות גלויה, וציניות זו נצצה כעת בעיניו הכחולות, כשאישה צעירה נעצרה כדי לנעוץ בו מבט מתפעל.
בשנים שעברו מאז הרוויח את המיליונים שלו רדפו אחריו כמה נשים יפהפיות להפליא, אבל שון ידע שהן היו מפנות גב בסלידה ובבוז לגבר הצעיר שהיה פעם.
משהו – בחלקו מרירות ובחלקו כאב – העלים את החמימות ממבטו ועמעם את כחול עיניו.
הוא עבר דרך ארוכה ממי שהיה פעם. דרך ארוכה – אבל אולי עדיין לא ארוכה מספיק?
אחרי שנעל את מכוניתו, החל לפסוע לעבר הבניין.
קייט הרגישה שזיעה מתחילה לכסות את מצחה כשהתפללה שאור הרמזור יתחלף. בטנה היתה כה מתוחה מחשש עד שהיא כאבה.
היא בלעה אמש את גאוותה הרגילה ושאלה את קרול, אמו של החבר הטוב ביותר של אולי, אם תוכל להשאיר אצלה את אולי בשבע וחצי כדי שקרול תיקח אותו לגן יחד עם בנה ג'ורג'. הכאב שבבטנה התגבר. היא שנאה להתייחס אל בנה היקר כאילו הוא... צרור של כביסה!
מדוע לעזאזל הבעלים החדש התעקש שהם יגיעו מוקדם כל-כך? האם הוא סתם לא חשב על ההשלכות או שהוא היה חסר התחשבות? תהיה הסיבה אשר תהיה, היא לא בישרה טובות לגבי עתידה בחברה, החליטה בעצבנות.
כשהגיעה אל הרמזור, ראתה את המכונית התקועה שגרמה לפקק. השעה היתה כבר שמונה ועשר, והדרך לעבודה תארך לפחות עשר דקות נוספות.
שמונה וחצי! קייט חרקה שיניים כשמיהרה להיכנס לבניין. היא כבר הלכה מהר, וכעת פתחה בריצה כדי לעבור את המטרים האחרונים. אך תקוותה להתגנב בשקט למשרדו של ג'ון בזמן הפגישה התמוססה כשהדלת נפתחה ועמיתיה יצאו אל המסדרון.
"איחרת!" לחשה לורה כשראתה את קייט. "מה קרה?"
היה קשה לדבר במסדרון כה הומה מאנשים.
"אני אספר לך אחר-כך–" החלה לומר, ואז קפאה כששני גברים יצאו מהמשרד.
אחד מהם היה ג'ון, והאחר... האחר...
האחר היה בעלה לשעבר!
"אולי תרצי לספר לי – עכשיו?"
כמה היא זכרה היטב את קול השוקולד החלק הזה, עם הקרח המסתתר מאחוריו.
קייט שמה לב שאנשים לוטשים בה עיניים, והיא נאבקה בהלם ובבחילה שלה.
ג'ון נראה מיוסר ונבוך. "שון, אני חושב שאולי... אני בטוח ש..."
שון התעלם מג'ון ביהירות ודרש, "לכאן!" הוא החזיק את הדלת פתוחה, מחכה שהיא תחלוף על פניו ותיכנס למשרדו של ג'ון.
לרגע נפגשו מבטיהם במאבק, טופז נאבק בכחול על עליונות.
בעלה לשעבר היה הבוס החדש שלהם!
איך הגורל יכול היה להנחית עליה מכה כה קשה?
כשיצא שון מחייה כדי לחיות עם האישה שלמענה עזב אותה, היא התפללה שלעולם לא תצטרך לראותו שוב. היא נתנה לו את כל מה שהיה לה לתת – ממרה את פי דודתה ודודה כדי להיות איתו, עוזרת לו ומעודדת אותו, אוהבת אותו – אבל זה לא הספיק לו. היא לא הספיקה לו. ההצלחה שעזרה לו להשיג גרמה לו לחשוב שהיא כבר לא מספיק טובה בשבילו.
היא עצרה קודם את נשימתה וכעת היתה צריכה לשחרר אותה, אבל היא פחדה שאם תעשה זאת, תתחיל לרעוד – והיא בשום פנים ואופן לא היתה מוכנה להניח לשון להיות עד לפגיעות כזאת.
אך היא זכרה היטב את מבטו הכחול הקשוח הקורא תיגר. הוא הביט בה כך בפעם הראשונה שנפגשו, קורא עליה תיגר להתעלם ממנו. איש לא יעז להתעלם ממנו עכשיו.
"קייט היא מאוד–" היא שמעה את ג'ון מתחיל להגן עליה.
"תודה, ג'ון. אני אטפל בזה בעצמי," הכריז שון בקצרה כשהיא חלפה על פניו ונכנסה לחדר. הוא סגר את הדלת, מגרש את ג'ון ממשרדו שלו.
"קייט?" שאל בקדרות. "מה קרה לקת'י?"
די היה לה לשמוע אותו מבטא את השם הזה כדי שזיכרונות כואבים רבים מדי יצופו ויעלו. היא היתה קת'י כשהקניט אותה בפעם הראשונה שנפגשו שהיא אלגנטית מכדי לרקוד עם גבר כמוהו. והיא היתה גם קת'י כשלקח אותה בזרועותיו והראה לה – היא הדפה בתקיפות את הזיכרונות המייסרים.
היא זקרה סנטרה ואמרה בקור, "קת'י?" היא פלטה צחוק חסר שמחה. "היא כבר לא קיימת, שון. אתה הרסת אותה כשהרסת את הנישואים שלנו."
"ומה שם המשפחה שלך?" שון תהה אם היא יכולה לשמוע או להבין את הסיבה לכעס שהפך את גרונו לכואב ואת קולו ללקוני כשהוא התמודד עם ההלם שלו עצמו.
"קייט וינסנט," ענתה לו קייט בקרירות.
"וינסנט?" שאל בפראות.
"כן, וינסנט. לא חשבת שאני ארצה לשמור על השם שלך, נכון? וכמובן לא רציתי את השם של דודתי ודודי. אחרי הכול, הם לא רצו אותי, בדיוק כמוך."
"אז התחתנת שוב רק כדי לשנות את שמך?"
כעס הכהה את עיניה של קייט לשמע הבוז שבקולו.
"למה איחרת?" דרש פתאום שון לדעת. "הוא לא רצה לתת לך לצאת מהמיטה?"
צבע זועם חרך את פניה של קייט.
"רק בגלל שאתה–" החלה לומר ואז הפסיקה, בולעת את רוקה במאמץ כשראשה התחיל להתמלא פתאום בזיכרונות. שון מעיר אותה בבוקר בנשיקה עדינה מאין כמותה... עד שהיא התעוררה לגמרי... ואז...
היא הרגישה את המתח נבנה בתוך גופה, מתח שהתעורר בגלל זיכרונות ושדחק הצדה את המציאות שבה היא ניסתה נואשות להיאחז, להשתמש כהגנה.
הגנה? מפני מה? האהבה שרחשה פעם לשון נהרסה כבר כליל, על-ידי שון עצמו. באכזריות ובמתכוון. גופה התיישר בגאווה. היא שמחה שהוא חשב שמצאה מישהו אחר. נישאה למישהו אחר.
האם הוא התחתן עם האישה שבשבילה עזב אותה?
הטלפון הנייד של שון צלצל, והוא ענה, מקמט מעט מצחו כשאמר לקייט שהיא יכולה ללכת.
כשפנתה לעזוב, שמעה קייט קול נשי אומר בבירור, "שון, יקירי..."
קייט סיימה לפנות חצי משולחנה כשלורה נכנסה למשרד.
"מה את עושה?" שאלה.
"מפנה את השולחן שלי. כמו מה זה נראה?" השיבה קייט בקצרה.
"את עוזבת?"
קייט ראתה כמה לורה המומה ומדוכאת.
"את רוצה להגיד לי שהוא פיטר אותך רק בגלל שאיחרת?"
קייט הרשתה לעצמה לחייך חיוך דק ומריר במקצת. "לא, הוא לא פיטר אותי, בואי רק נגיד שאני מקדימה תרופה למכה."
"אוי, קייט, לא!" מחתה לורה, נסערת בעליל. "אני מבינה שהעניינים התחילו אצלך ברגל שמאל–" היא השתתקה, נושכת את שפתה במבוכה.
לורה לעולם לא תהיה פוליטיקאית, הרהרה קייט באירוניה למראה אי-הנוחות של חברתה לעבודה.
"לורה?" דרבנה קייט בתקיפות.
"טוב, אני בטוחה שהוא לא התכוון לשום דבר... להיות ביקורתי... או לא נחמד. אבל באמת שמעתי את שון שואל את ג'ון איפה את," הודתה לורה באי-רצון, והוסיפה במהירות, "אני בטוחה שהוא יגלה הבנה, קייט. הוא נראה כזה חמוד, וכזה חתיך."
חמוד! שון! קייט החניקה צחוק מריר.
שון אולי היה דברים רבים, אבל הוא מעולם לא היה חמוד, אפילו לא כשפגשה אותו לראשונה.
גבר פראי לא מאולף, קשוח, בעל חוכמת רחוב, שבמבט מקניט אחד הצליח לגרום לבחורה פיק ברכיים ולהלהיט בגופה מקומות שקודם לא ידעה על קיומם, זה מה שהוא היה. והיא...
פניה החלו לבעור כשזיהתה לאן מובילות מחשבותיה הלא רצויות. היא הדליקה את המחשב שלה והתחילה להקליד.
"יו, תודה לאל ששינית את דעתך," החלה לורה לומר בהקלה, אבל קייט נדה בראשה.
"לא שיניתי את דעתי. אני פשוט כותבת את מכתב ההתפטרות שלי," הודיעה לה בחדות.
"את מכתב ההתפטרות שלך! אוי, קייט." לורה נראתה נחרדת וניסתה מיד להניא אותה, אבל קייט סירבה לזוז מעמדתה.
היא סיימה להקליד את המכתב שלה, בדקה אותו ואז הדפיסה אותו, מכניסה אותו למעטפה ומניחה את המעטפה במגש הדואר הפנימי.
לאחר שמשימתה הושלמה, שמה פניה אל הדלת.
"לאן את הולכת?" דרשה לורה לדעת בחרדה.
"אני עוזבת," ענתה קייט בסבלנות. "כתבתי את מכתב ההתפטרות שלי. מרגע זה אני כבר לא עובדת כאן!"
"אבל, קייט, את לא יכולה לעזוב סתם ככה... בלי להגיד לאף אחד!" מחתה לורה.
"תראי אותי!" ענתה קייט בתמצות כשפסעה בשלווה אל הדלת.
אבל בתוכה היא לא הרגישה שום שלווה. היא דיכאה בייאוש את מחשבותיה הבוגדניות.
קת'י עבדה כאן! שון התהלך במשרדו אחרי שסיים את השיחה עם אשתו של היועץ הפיננסי שלו. היא התקשרה כדי להזמין אותו לארוחת ערב חגיגית שתכננה לערוך, אבל שון לא השתתף באירועים כאלה. פיו התעקם במרירות. לפני שפגש את קת'י, הוא אפילו לא ידע באיזה סכו"ם להשתמש. היא היתה זו שלימדה אותו בעדינות. ששייפה בעדינות את הקצוות החדים. והוא...
הוא פסע בכעס אל חלון המשרד והשקיף החוצה. הוא בכוונה לא התחקה אחר עקבותיה של קת'י לאחר גירושיהם. לא היה טעם. הנישואים הסתיימו, והוא דאג לה להסדר כספי נהדר, גם אם היא החזירה אותו לעורך-הדין שלו בלי לגעת בו. עם מי היא התחתנה? מתי היא התחתנה?
הוא חזר אל השולחן ולקח את תיקי העובדים שטרם קרא.
