בפרויד הלא אירופאי (2003) מתמודד אדוארד סעיד - אבי התאוריה הפוסט קולוניאליסטית ומחברו של "אוריינטליזם" - עם חיבורו השנוי במחלוקת של זיגמונד פרויד "משה האיש ואמונת הייחוד". לפי סעיד, משה המצרי של פרויד הוא מקרה מבחן פרדיגמטי למפגש עם האחר, עם "הלא - אירופאי". מכוננה של התודעה העצמית היהודית היה "זר", ולפיכך מן הראוי למקמו כראש וראשון ל"יהודים בלתי - יהודים" מסוגם של שפינוזה, מרקס והיינה, שעתידים לפעול בו זמנית מתוך זהותם היהודית ומחוצה לה. הוגים אלה לא רק הדגישו את הציווי האוניברסלי שהיה מקופל בתפיסתם העצמית היהודית, אלא גם סימנו בהגותם את אותו מרחב ביניים שבו מתקיים מושג הזהות באופן כללי. סעיד מציב טענה שעושה צדק עם תפיסת האדם המורכבת של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית: הזהות היהודית של פרויד, כמו זו של משה, היא במהותה זהות חלקית, שבורה, זהות המכירה בכך שהפסיכולוגיה של הפרט, בדומה לפסיכולוגיה של הקולקטיב, כוללת בתוכה מרכיבים הטרוגניים וקונטינגנטיים שמקורם בהשפעות שמחוץ לתודעה. הפרדוקס המגולם בתפיסת הזהות הפרוידיאנית נובע מאי היכולת של הזהות השלמה והאינטגרטיבית להיות מושגת באמצעות החיפוש אחר הדומה, אלא דווקא על ידי הכלתם של כל המרכיבים הזרים, השונים, המעיקים והבלתי נעימים בתוך גבולות האני: הזהות היא נחלתם של אלה המוכנים להחיל את מושג הזהות גם על אותם אלמנטים תרבותיים ורגשיים החותרים תחת תחושת הזהות: הזהות תיתכן רק אם נכיר בנוכחותו של הזר (או האחר) בתוכנו. קריאתו הפוליטית העכשווית של סעיד את מסתו של פרויד על משה מצטרפת למסורת עתיקה של עיון מפרספקטיבות שונות בטקסט חידתי ומטריד, אשר פרויד הקדיש לו את שנותיו האחרונות, ואשר מעולם לא הסב קורת רוח למחברו או לקוראיו. הספר מבוסס על אחת ההרצאות האחרונות שנשא סעיד לפני מותו, והוא כולל גם את תגובתה של חוקרת הספרות הנודעת ז'קלין רוז ואת דברי הקישור של הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס.