“"ממרחק של 30 שנה מותר לנו להודות על האמת ולתרום בכך להבנת המלחמה בצורה טובה יותר ועמוקה יותר: אי־מתן ההתרעה הייתה כישלון גדול ביותר, שהיו לו השפעות קשות הן על מקבלי ההחלטות והן בשדה הקרב עצמו. עם זאת, לצה"ל היו במלחמה זו גם חולשות אחרות, שלא היו קשורות בהתרעה, אשר בנקודות מסוימות היו קריטיות לאובדן הביטחון בעקבות המלחמה" (מאמרו של אלוף עמידרור, עמוד 27). 

אסופת המאמרים "מלחמת יום הכיפורים ולקחיה" בעריכת נצ"מ ד"ר פנחס יחזקאלי (הוצאת משרד הביטחון, 2005) ביקשה להאיר באור חדש היבטים מסוימים של המלחמה שלא זכו לניתוח שלם ומקיף. יש לציין שברבות השנים נחשף מידע רב שהביא לשינוי בהבנת מושגי יסוד במלחמה. הספר עסק בעיקר בשאלה "איך זה קרה לנו" - לא רק עצם ההפתעה, אלא גם מה הן הסיבות לאי ההצלחות שנחשפו במהלך המלחמה עצמה, וזוהי שאלה ששבה ועולה נוכח מלחמת "חרבות ברזל". האסופה כוללת מאמרים שכתבו פרופ' אורי בר־יוסף, התא"לים במילואים דב תמרי, יוסף בן ארי, רמי לונץ ודני אשר, אל"ם (מיל') יעקב חסדאי ושאול רחבי. בין היתר עסקו המאמרים בשאלות כמו האם ניתן לחלק את האחריות על אירועי המלחמה בין הדרג הצבאי ובין הדרג המדיני? האם הייתה אופציה מדינית שאולי יכלה למנוע את המלחמה? מה היו הסיבות לכישלון המודיעין לתת התרעה? מה הסיבות לכשלים של צה"ל בימים הראשונים של המלחמה? מה היה משקלם של חיל האוויר וחיל הים במהלכה? ועוד.

מפקד המכללות הצבאיות בעת פרסום הספר, אלוף עמוס ידלין, שלחם בה כטייס קרב צעיר, כתב כי ביום הכיפורים תשל"ד התעורר "מוקדם בבוקר, לקול סירנה במגורי הקצינים בבסיס חיל האוויר בחצרים. היינו בכוננות, תוך דקות ספורות התייצבתי בטייסת, שם התבשרנו, שבשש בערב תיפתח מלחמה. המלחמה פרצה בשתיים בצהריים" (עמוד 7). ידלין סיפר כי "לפנות ערב, באותו יום, צללתי במטוס "סקייהוק" מעל מוצב "לחצנית" שליד קנטרה, בצפון תעלת סואץ, מנסה לשחרר שבע פצצות "מרק 82" על כוחות מצריים שצרו על המוצב. הייתה זו הגיחה המבצעית הראשונה בחיי, וכל מה שקרה במהלכה לא תאם, ואף היה בניגוד חריף, לאופן שבו התאמנתי והוכשרתי, ובוודאי לדוקטרינה שלאורה חונכתי" (עמוד 7). הוא וחבריו, סיפר, יצאו "לטיסה ללא מודיעין טקטי עדכני וללא תצלומי אוויר לזיהוי המטרה. הבקר שכיוון אותנו היה מבולבל, ולא הבין מה אנחנו רוצים. במהלך השעה הראשונה של הטיסה בה הסתובבנו במערב סיני, לא הועברה אלינו שום מטרה. לבסוף, קיבלנו מטרה על מפת קוד, ולמרבה הפתעתנו, המטרה הייתה בצד המזרחי של התעלה: היו אלה כוחות מצריים שצרו על מוצב צה"לי. התבקשנו להפציץ את המוצב, כי המצרים, ככל הנראה, כבר החזיקו בו. החושך כמעט ירד ואני נכנסתי ליעף בגובה של 100 רגל, מתמרן, בניסיון להתחמק מהטילים המשוגרים" (עמוד 7). לדבריו "ביציאה מהתקיפה נעלם מספר שלוש במבנה. הוא לא ענה בקשר. ניסיתי לחפש אותו. ואז חלף לידי מטוס "מיג 17",‬ ובעוד אני שוקל להסתובב ולדלוק אחריו, חלף מולי "פנטום" שזינב בו" (עמוד 8). 

ידלין כתב כי שב לבסיס חצרים המואפל לבדו. "כמעט נחתתי על מסלול דמה שהואר, בחולות חלוצה. בעודי פוסע חזרה לטייסת, נשמע פיצוץ נורא. מטוס "פנטום" התרסק ליד מסלול נחיתה בחצרים, ומאות פצצות C.B.U התפוצצו. ההתפוצצויות שלהן נמשכו לאורך הלילה כולו, והבהירו לי, סופית, שאנחנו במלחמה, ושזו לא מלחמה בסגנון מלחמת ששת הימים" (עמוד 8). לדבריו, "18 ימים ו־25 גיחות לאחר מכן, כאשר הטייסת – שאיבדה 17 מטוסים, שבעה מטייסיה נהרגו וחמישה נפלו בשבי – התכנסה לתחקיר, כבר הייתי איש אחר: בוגר מלחמה קשה ואכזרית, שהתמודד עם טילים ואש נגד מטוסים (נ"מ), איבד חברים, ראה את המובילים שלו מתפוצצים באוויר ואת המטוסים עולים בלהבות, כאשר הם פוגעים בחולות סיני או בטרשי הגולן" (עמוד 8). ברמה האישית, כתב, "חשתי ביטחון עצמי רב על העובדה ששרדתי את המלחמה, שעמדתי בציפיות, שלחמתי כראוי; וברמה הלאומית חשתי תחושת הישג, שע אף המחדלים והעיוורון, הסתיימה המלחמה בהשמדת רוב סוללות הטילים, כשצה"ל מצוי 101 קילומטרים מקהיר, ובטווח תותחים מדמשק" (עמוד 8). 

לדעת ידלין, "יש מידת צדק לא מבוטלת בהטלת האחריות למלחמה ולתוצאותיה על כתפי הדרג הצבאי. צה"ל זכה, בשנים שבין מלחמת ששת הימים ובין מלחמת יום הכיפורים, להערכה מקצועית גבוהה, לקדימות בתקציבים, לשדולה חזקה ואיתנה בממשלה, לציבור אוהד ואף מעריץ את "חבורת הגנרלים" מנצחי מלחמת ששת הימים, ולתקשורת מגויסת שסייעה לו בהשגת מטרותיו. היו אלה מפקדי צה"ל שהבטיחו לדרג המדיני, כי אם תהיה מלחמה, הוא ינצח "מהר, חזק ובאופן אלגנטי" (כדברי הרמטכ"ל דאז, רבאלוף חיים ברלב)" (עמוד 171). כשאלו הנסיבות, סיכם, "כאשר צה"ל קבע שאין לו יריבים צבאיים ברמתו, קשה לבוא לדרג המדיני בטענות על שדחה, למשל, יוזמה מדינית לשלום, אם הייתה כזו, בתנאים שנראו לו סותרים את מאזן הכוחות האמיתי, לא הולמים את גודל ההישג הישראלי של מלחמת ששת הימים, ואינם שקולים כנגד היתרונות הביטחוניים הגלומים בגבולות החדשים" (עמוד 172).

מאמר אחר, שמצאתי מאיר עיניים נכתב בידי אלוף (מיל') יעקב עמידרור. כיום, כתב, "יותר מ־30 שנה לאחר המלחמה, ראוי לבחון מה הקשר בין אי־מתן ההתרעה בזמן לבין כישלונותיו של צה"ל בתחילת הלחימה; קרי, האם ועד כמה, נבעו כישלונות המלחמה מאי־מתן התרעה, או שמא היו לכישלונות אלה, או לפחות לחלקם, סיבות אחרות" (עמוד 18). עמידרור, שהתגייס לצה"ל ב־1966 והתנדב לצנחנים (גדוד 202) לחם במלחמת ששת הימים, השלים קורס קציני חי"ר ובהמשך עבר למודיעין כעוזר קצין המודיעין (קמ"ן) בחטיבת הבקעה.במלחמת יום הכיפורים שימש כקמ"ן באוגדה 162. לימים שימש כקמ"ן פיקוד צפון, כרח"ט מחקר וכמפקד המכללות הצבאיות. אמנם הלם ההפתעה, קבע, השפיע על מפקדי הצבא ועל דרג מפקדי השדה, אך אין לקבל זאת כתירוץ מספק. "שהרי כל מהותו של המקצוע הצבאי היא להיות מוכן דווקא למצבים מעין אלה: כל מערכת האימונים והתרגילים אמורה להכין את המפקדים להצליח, על אף הבלבול וההפתעה" (עמוד 21). 

לדבריו, "לכישלונות הגדולים של צבא היבשה, מול החי"ר החמוש בטילים נגד טנקים, לא אחראית ההתרעה שלא ניתנה. יתר על כן, האיום הטכני של טילי "סאגר" היה מוכר היטב, אלא שלא נעשתה עבודת המטה בין גורמי המודיעין ובין הגורמים המבצעיים לפני המלחמה, בכדי להבין טוב יותר את משמעות הטילים הללו בשדה הקרב" (עמוד 21). בנוסף, ציין, "בכל הקשור לתחושת כוחות היבשה כי חיל האוויר איכזב ולא ביצע כראוי את משימת הסיוע לכוחות הקרקע, ראוי להדגיש, כי התלות המוגזמת בחיל האוויר הייתה טעות שאינה קשורה להתרעה, אך מחירה במלחמה היה גבוה. חיל האוויר יועד על ידי בוני הכוח – לפני שנת 1973 – למשימות שלא נכון היה להטיל עליו, והוא לקח על עצמו מטלות שלא היה סיכוי רב שיבצע אותן גם ללא תלות במתן ההתרעה בזמן" (עמוד 23). 

עמידרור מתח במאמר ביקורת על שלושה ניסיונות הבקעה אוגדתיים שנכשלו. ניסיונות אלו, שביצעו אוגדות שונות בגזרות שונות, נכשלו בשל ״חולשת האיסוף הקרבי המבוסס על הכוחות הלוחמים ועל מערך מודיעין השדה, גם על חולשת מפקדות האוגדה לעבד ולהוציא מסקנות מהמידע המצוי ברשותן" (עמוד 25). כך למשל, כתב, אוגדה 146, אמנם "הצילה את רמת הגולן בהתקפת־נגד מבריקה מדרום (אם כי מפקדה, אלוף משה פלד, לא זכה לכבוד הראוי לו בשל כך), אך לא עלה בידה לנצל את הצלחתה והיא כשלה בהבקעת המערך הסורי בגזרת רפיד, כמהלך המשך" (עמוד 25).

בסופו של דבר, כתב, "בתחומים מרכזיים בבניין הכוח, בתקופה שבין מלחמת ששת הימים ובין מלחמת יום הכיפורים, טעה צה"ל טעויות קשות שנבעו מהסתמכות גדולה מדי על חיל האוויר – ולכן ויתורו על ארטילריה לכוחות היבשה – ומאמונה בטנק ככלי מכריע – ולכן ויתורו על עוצמתו של החי"ר ועל האש כגורם תומך לתמרון. על שתי שגיאות אלו שילם צה״ל מחיר כבד במלחמה ללא קשר לשאלת ההתרעה" (עמוד 26). אמנם הכישלון במתן התרעה מקדימה יצר קושי גדול לפיקוד הבכיר. אך יש לזכור "כי צבא, מעצם טיבו, אמור לתת תשובות למצבים בלתי צפויים, ולכן היווצרותם אינה מהווה סיבה או תירוץ לכישלון" (עמוד 27). יתרה מכך, "המקצועיות הירודה באה לידי ביטוי בולט אף ברמת פקודות המבצע, התכנונים המבצעיים והמשימות שהוטלו על הכוחות. כל אלה מנותקים כמעט לחלוטין משאלת ההתרעה" (עמוד 27). 

בסיכומו של דבר זוהי אסופה מאירת עיניים שהקריאה בה משאירה את הקורא בה בשנת 2024 עם הבנה חדשה על המלחמה ההיא ועם שאלות קשות על המלחמה הנוכחית.”