ביום שנגמרה מלחמת יום כיפור, עלה מנחם מרקוס על מטוס והמריא אל הפירנאים הספרדים. הקפיץ המתוח של המלחמה, ואולי המיתר של החיים הדחוסים וחסרי המנוחה בישראל, הטיסו אותו לחצות את שרשרת ההרים שמפרידה בין צרפת לספרד. קרחונים שכמעט קיפח עליהם את חייו, כפרים קטנים, מנזרים שוממים, יערות ומים נפרשו לעיניו ולעיני החבר שאיתו הלך, טיפס, גלש, סבל ושמח לאורך מאות הקילומטרים של החציה מהים התיכון אל מפרץ בסקיה שעל חוף האוקיאנוס האטלנטי. יתכן שספר זה עונה על התהיה למה הפכה תנועת הנוודות הישראלית חסרת המנוח לחלק מהמסלול הקבוע של הצעיר המשתחרר מהצבא. כמה שיותר רחוק, שלוח רסן ופרוע שאפשר. מסע של התמודדות עד כלות הכוחות, כמעט מטופש, שבא להוכיח דבר אחד-שהאחריות מונחת על כתפי הנוסע לבדו והוא הבוחר את הטעויות ואת ההצלחות.